שאלה שנשאלה בפורום "הורות" בערוץ 7, ותשובתנו לענ"ד:

מה מידת האחריות של ילד עם הפרעות קשב?
כמה אפשר לכעוס עליו על דברים שהוא עושה [או לא…] אנחנו משתדלים לשדר לו שיש לו אחריות למה שהוא עושה [ולא אשמה..] לכן כשהוא מעיף לאויר קופסא מלאה בקלפים אנחנו מבקשים בצורה עיניינית שיאסוף אותה. אבל מה קורה שסתם מתוך אימפולסיביות הוא מושך בצמה של אחותו? או הורס את המשחק של אחיו? מצדם אני אמורה לכעוס עליו, רק שלי לא ברור כמה אני יכולה לעשות את זה…אם יש לו שליטה על זה… ואם אנחנו לא סתם מתסכלים אותו…[ברור שהוא יודע שיש דברים ש"אסור"]

עניות דעתי:
א. ברור שאי אפשר למלא את החיים של ילד כזה בהערות (וזה מה שיקרה אם נלך "טבעית" – כי זה כל הזמן).

ב. ברור לכאורה שאם לא נעיר כלום – הוא ירגיש שמשהו איתו "לא בסדר", וזה עצמו יכול לגרום ליתר אנרכיה, גם מתחושה שאין גבול, וגם מ"בקשה פנימית" להציב גבול…

ג. יש לו בחירה, אלא שיותר קשה לו להתגבר על ה"דחף"; או שעד שהוא נזכר בבחירה, זה כבר "לאחר מעשה"…

ד. מה שאתם עושים עם הקלפים – מצוין. אם זה סוג המשחק שלו (כמה נחמד איך הכל עף באויר..), אז כמו כל ילד ששיחק הוא מסדר אח"כ.. זה גם משדר שהמצב התקין הוא שלא הכל נשאר הפוך.

ד. לדעתי, כשמעירים – יש להעיר בצורה עניינית, ברורה, מסבירה ומתונה. לפעמים אפשר שיהיה גם טון "טבעי" של גערה, זה משדר לו פידבק נורמלי, אבל בנחת, במתינות, מתוך קירבה (זה דברים שקשה "להמחיש" דרך האינטרנט..) למשל: זה כואב לה, לא עושים דבר כזה. עכשיו תבקש סליחה. הרס את המשחק של אחיו והאח בא להתלונן: "לא. זה לא בסדר, עכשיו בוא תעזור לבנות מחדש", הכל עניינית ומתוך אהבה (לא "אהבה סמויה" למעשה השובב, אלא אהבה לילד. הוא מרגיש את השדר).

ה. לא תמיד צריך להעיר: "פעמים שאתה מתעלם". לפעמים עדיף ש"לא ראינו" וממילא לא הערנו. כי מצד אחד, כנ"ל, אי אפשר שלא להתייחס בקביעות, ולאידך – גם כנ"ל – אי אפשר, עוד יותר, למלא את חייו בגערות והערות. זה הכי גרוע.

ו. עם הזמן, מגיעים בהדרגה, מתוך יחס אוהב, לסוג של קירבה כזו – שהילד יודע שגם הוא וגם אנחנו "מכירים אותו" (יש הרבה נחמד באופי הזה. זה רחוק מאד מלהיות רק שלילה), מעריכים אותו, וביחד בונים התמתנות ביחס לסביבה, הסכמות, כדי לנתב את הכחות למקום הנכון.

ז. יחד עם זה, לא בקישור להפרעה לאחרים – צריך לשדר יחס אוהב וחיובי לסוגי משחק שמתאימים לו, לאופי שלו, לערנות שלו, להתענינות והנחמדות. עד גבול האנרכיה..

ח. אין מה לכעוס. לא שייך לחלוטין. ויש הבדל שמיים וארץ בין לגעור לפעמים לבין לכעוס

ט. להקדיש תשומת לב ואהבה גם לאחרים.

י. האחים יותר "חכמים" ממה שההורים חושבים. הם קולטים די מהר מי זה האח הזה. אם ההורים שומרים על "צדק" מסוים גם כלפיהם, הם יסתדרו ביניהם פעמים רבות.

י"א. העיקר, ריבוי טוב וחיוב.

י"ב. אהבה, ושידור גבולות מתוך הבנה, בלי להעיק, ובלי שמץ עוינות ביחס.

בהצלחה. הקב"ה נותן את הפרוייקט העצום, הנפלא, ומלא הכחות הזה – רק למי שיש לו היכולת והכישורים לעמוד בו.