לעילוי נשמת אחינו השרופים באש בדרכם להציל בכרמל.
ולעילוי נשמת אבי מורי, ר' שמואל ב"ר בצלאל ז"ל, שיום הזיכרון שלו בו' טבת. תנצב"ה

"תנו רבנן: מצות חנוכה… והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך".

יום השמיני של חנוכה, "זאת חנוכה", הוא השלמת החנוכה. המהר"ל מפראג זצ"ל אומר שהשמיני מרמז על מה שמעבר לטבע – על הנס. ימי הבריאה, עם השבת, נכללים בשבע – ושמונה זה כבר מעל מסגרת הזמן. חנוכה מתחיל מהסייעתא דשמיא שמעבר לטבע, עובר דרך השתדלותנו במלחמה ובטהרה, ובסופו של דבר מתברר שהכל, גם השתדלותנו, יונק את כחו ממה שמעל הטבע, דבר ה' המוחלט, פנימיותם הטהורה של ישראל, שלפני כל המגבלות ומעליהם.

בית שמאי מתחילים מהאידיאל, מציון המטרה, ומשם יורדים אט אט אל עולם המעשה המפורט – ובית הלל בסדר הפוך: צעד אחר צעד עד שמגיעים אל הגילוי השלם של המעל הטבע שמופיע בנס.

גם בית הלל יודעים שכל יסוד הבנין ההדרגתי מתחיל מכך שיש בפנים אידיאל גדול, מכך שבעצם כבר יש נס בתוכיותנו, שאנו קשורים לבלתי מוגבלות של יכולת ה'. אלא שהם בונים את זה במציאות באופן "חינוכי": קומה אחר קומה אנו בונים ומעבדים, מזככים את המידות ואת המעשים, עד שמופיע עלינו, כאן בעולם, האור הגדול שהיה גנוז מלכתחילה בעומק הלב, בנקודת הקשר הפנימית שלנו בה' אלוקי ישראל.

יש אש ויש אש. החומר אותו חומר והאנרגיה אותה אנרגיה – ובכל זאת, יש אש שורפת ומכלה ויש אש מחממת מאירה. הנה, ראינו לצערנו הגדול, בכרמל אש שורפת ומכלה, מאדם ועד עץ השדה. ובאותם ימים – הדלקנו אש מאירה ושופעת את החום הפנימי, העדין, של טהרתם של ישראל.

האש השורפת – היא אש מתפרצת, ללא גבולות, ומקבילה לכחות הנפש והגוף שמתפרצים ללא איפוק, הכווונה, הגבלה ופיתוח. זו אש נוסח יוון, שאומנם למראית העין יש בה "טבעיות" וגילוי כחות חזקים – אך סופה שמכלה והורסת מנפש ועד בשר. הורסת גם את עצמה.

כנגד זה סדר העלאת אורם של ישראל. בנין הכחות והמידות של עם ישראל. איפוק. איפוק שמטרתו אינה הגבלה לשמה, אלא הבנה איך מגלים את העוצמה בחיים, בצורה בונה וממלאת חיים. קודם כל יש קישור לה', לתורתו, לאופיים של ישראל. יש מגמה, יש אופי פנימי, טוב פנימי. אח"כ, כשמתגלים כחות החיים הטבעיים, השאיפות הטבעיות, אנו שמחים בקיומם ומנתבים בעדינות. מגבילים ומפתחים. שיתאימו לטוב הפנימי, המוסרי, שהקב"ה טבע בנו. ככה הולכים כחותינו ומתגדלים בדרך שמחזקת את הופעת הטוב, שנותנת לטוב כלים מלאי שמחה ועוצמה להופיע בהם.

כשאנו עוסקים בחינוך בדרך זו – איננו מדכאים את כחות החיים ושמחת החיים הטבעית, וגם איננו מניחים להם להתפרץ בצורה מופקרת, תאוותנית, חסרת אחריות. בעדינות, בשמחה, בהכוונה עדינה אנו בונים אותם, נר אחרי נר, שלהבת מחממת ומאירה, מעכלים כל שלב, וממשיכים. כהדרכת בית הלל: מוסיף והולך. זוכרים שיש בתוך כל ילד, בתוך כל אדם, טוב פנימי גדול, אישיות יחודית, נשמה; וגילוים בחיים, שילובם עם הכחות הטבעיים, הוא מהלך חינוכי ארוך, סבלני ואוהב. מוסיף והולך.

(נכתב בחנוכה, סמוך לשריפה הגדולה בכרמל)