הלכתי לקניות עם הילדים, ולכל אחד קניתי מה שהיה צריך: מכנסים, חולצות וכו'.
הילדים שלי יודעים שאנחנו לא קונים שום דבר שלא רשום ברשימה!! וקונים רק מה שצריך, מתי שצריך.

פתאום הבת שלי אמרה לי שהיא צריכה דחוף שאני אקנה לה משהו, כי נגמר לה.

שאלתי אותה: למה את אומרת רק עכשיו? לא ראיתי שנגמר.

והיא מצידה התחננה שבאמת באמת נגמר לה.

עוד כמה שאלות שתי וערב – והאמנתי לה.

 

לא התאים באותו רגע לי ללכת לפי הקו שלי ולא לקנות רק בגלל שזה לא רשום ברשימה, וגם אין לי אפשרות לצאת בשבועיים הקרובים לקנות לה את זה.

קניתי.

בבית גיליתי שלא נגמר ולא כלום.

כמעט בכיתי.

מה עושים?

איך אני גורמת לילדים שלי תמיד תמיד לומר את האמת???

ומה אני עושה במקרה הספציפי הזה שגיליתי את השקר שלה?

 

תגובה:

לא צריך להיבהל מידי..

מה שכדאי לבדוק, זה מדוע הענין קרה.

אם ילד מרגיש צורך באופן הזה, מסתבר שמבין שאחרת זה לא יקרה.

לפעמים, דווקא המסר המאד-מסודר, גורם למחשבה שלא תהיה התחשבות ברצונות "חריגים" ואז ילדים עלולים לשקר.

אז הדרך לכאורה שיאמרו את האמת – זו הידיעה שמה שיאמרו יתקבל בסבלנות ואפשר לדבר עליו.

 

אולי כדאי כעת לשוחח איתה, לגמרי בנחת וללא לחץ להגיד שראית שדווקא נשאר – ולשאול בנעימות: חשבת אולי שאם תגידי אני לא אסכים לקנות עוד?..

אם היא תגיד שכן, אז תאמרי לה שאין מה לדאוג. אם רוצים משהו – אפשר להגיד ואנחנו נדבר על זה. אין צורך לומר שממש נגמר.

אם היא תגיד ש"היא חשבה שנגמר" – אל תתעקשי. אז תגידי סתם את העיקרון, שתדע שגם אם משהו לא נגמר אבל ממש חושבים שצריך – אפשר לומר ותדברו.

כמה שילדים מרגישים – מנסיונם ולא רק מתיאוריות – שהם לא "מאויימים" מה שיגידו, כך הם יותר אומרים בכנות.

ענ"ד.

[כדאי גם להסביר לילדים, שקונים מה שברשימה, כי אחרת רואים כל מיני דברים, ו"רוצים" גם מה שלא צריך. אבל אם מישהו רוצה משהו שמוצא חן בעיניו, יכול לומר, ונחשוב בבית – אם יש צורך, אז בפעם הבאה. כך לתת קצת סיפוק לרצון הזה "לקנות משהו שרואים" בלי להיות כ"כ "מתוכננים"…]

 

השואלת:

היא בת 7, והיא ידעה טוב מאד שלא נגמר. היא פשוט נדלקה מה"קיטי"

והיא ידעה שאני אקנה לה כשיגמר אבל היא רצתה עכשיו.

אתמול היא שוב אמרה משהו לא אמיתי. אמרתי לה: את זוכרת שקניתי לך ואח"כ ראינו שלא היינו צריכים לקנות. את שוב אומרת דבר שקר?

אז היא חזרה בה.

אני רק חוששת שהיא משקרת כדי ללכוד תשומת לב, (מה עוד הייתי צריכה לתת כדי שהיא תאמר את האמת?)

או כי זה לא נראה לי אסור. (ולמה מה שהחדרתי וחינכתי אותה עד עכשיו לא עזר(?

אני לא אוהבת "לעגל פינות". אולי אני מרובעת מידי. בכל אופן, שקר זה שקר ואמת זה אמת, ואמת שהיא חצי אמת וחצי שקר – היא שקר מוחלט.

אני די נבוכה לקראת התסריט הבא.

 

תגובה:

אז הענין די ברור.

היא רצתה מאד, ומכיוון שידעה מראש שאמא לא תסכים – שיקרה לצורך הענין

לא נדיר אצל ילדים.

לענ"ד, זה שתגידי לה: את שוב אומרת שקר?… לא בהכרח יפתור את הבעיה. זה "ראש בראש".

יתכן שאת "מרובעת מידי".. השאלה אם את יכולה קצת לשנות את השיטה להשגת המטרה.

זה שאת אומרת לעצמך: חצי אמת זה שקר מוחלט – זה טוב למושגייך. מצד האמת. לא בהכרח שזו הדרך לחנך לאמת. מחנכים בנחת. גם כשצריך לומר בבהירות, וגם לערכים חשובים.

צריך להשתדל שהשקר לא יהפוך למאבק סמוי, בבחינת איך עושים את זה באופן שאמא לא תבחין. לא בטוח שהיעד יושג ע"י סוג של "הטלת אימה" כזו.

 

לדעתי, יותר טוב לדבר על מה שהיה. אם היא תדע שמבחינתך זה פשוט שקר, אז אין על מה לדבר…

אז כדאי אולי "ראש אחר".. לשבת בנחת, להגיד, בחיוך: נכון מאד רצית את הסוג הזה לכן אמרת שנגמר?

ואחרי שתאשר, לומר: אז אני ממש מבינה שרצית את זה; יש דברים יפים בחנות שבאמת רוצים. אבל מצד שני – גם לא להגיד את האמת זה לא טוב (אל תשתמשי מידי בשורש "לשקר" – זה יכול להעצים את הענין..). וחוץ מזה שזה דבר לא טוב – גם ממש לא כדאי. כי אח"כ, אם מישהו מתרגל לא תמיד להגיד אמת, אז גם כשהוא באמת צריך משהו – כבר לא יודעים אם זה נכון או לא….

אז בואי נחליט, שאם את רוצה משהו, אפילו אם זה משהו שיש ואפילו אם את חושבת שלא יסכימו, את אומרת ונדבר ביחד. לא נכעס. וגם אם קורה משהו לא נעים נניח, אפשר להגיד ונדבר. אם את תדברי אמת ותשתדלי להתנהג בסדר, אז גם אם תקרה תקלה – לא נכעס. נחשוב ביחד.

[ובאמת תשתדלי לתת לכך "חיזוק". אם תבקש משהו קצת חריג, להיענות כי אמרה אמת. וליצור איזון – גם כשלא נענים, משבחים את האמת וחושבים ביחד כמה אפשר ללכת לקראת מה שהיא רוצה, והיכן צריך להתאפק]

ככלל, כשילדים – שהם מאד תלויים באחרים – נתקלים בקושי לא עביר מנקודת מבטם הסובייקטיבית, אז הם עלולים אכן לא לדבר אמת.. זה שונה מילד לילד. והיכולת להתגבר על כך – תלויה במידה רבה בנסיונו של הילד במה ייתקל אם יהיה גלוי, וגם מה יקרה אם יודה שלא אמר אמת..

מוטיווציה ללימודים ושעורי בית
פורסם: 30 במאי 2014, 11:53 על ידי: ד. חינוך תורני חיובי [ עודכן 8 ביוני 2015, 17:16 על ידי חינוך תורני חיובי ]

שאלה על ילדה בכיתה ב', עם בעיה במוטיווציה ללימודים בכלל ולשעורי בית בפרט

(חליפת מכתבים)

…….היא עיפה, חסרת מוטיבציה לרוב.

יש עוד ענין שנכנס כאן, וזה ש"ב.

אמא שלהם מאוד רוצה שיצליחו, ומי "שמתקשה" לבצע מטלות. "עוזרים לה" כך יוצא שבנות חכמות לומדות עם האמא למבחנים, נעזרות בש"ב בכמות שלא צריכות להעזר.(האמא יודעת את החומר ישר והפוך… והבנות עצמן צריכות המון הכוונה בשאלות שיודעות במבחנים)

דיברתי עם האמא והיא מאוד מכבדת אותי ומעריכה את מה שאני מציעה ומעלה, אך מתקשה לישם אל מול הילדים שמכירים היטיב את אמא שלהם…

כמובן עשיתי מבצעים מתחילת השנה לה ולאחיותיה על ש"ב שנעשים לבד(אני מלמדת גם כתה ב' עם עוד 2 תאומות ששם). אך איתה הדבר לא מצליח כי היא יודעת לנצל היטיב מצבים. ויודעת שהאמא תבוא "להציל" אותה מעצמה.

השבוע נתתי כלל בכיתה שאסור להעזר באמא בש"ב. אני מרשה להתקשר אלי לקבל הסבר לשאלה ספציפית(פריבילגיה לא רגילה).

היום היא הגיעה בלי ש"ב ב2 מקצועות. וכבר כמה פעמים בשבוע האחרון שזה קורה. היום חיפשתי איך להגיב והענשתי אותה לכתוב פעמים את הש"ב.(אני שונאת עונשים ומתקשה למצוא רעיונות, אני מעדיפה שיהיה לבנות אכפת ללא פחד ממני אלא מתוך הפעלה של עצמן). וגם ההורים בבית יענישו אותה שלא תלך לנסיעה לקניות עם אבא והתאומה.(היות וצריכה לכתוב פעמים- אין לה זמן ליסוע..)

תכלס לאחר מעשה ניסיתי לקחת אות הלשיחה, לדובב אותה. מה עשתה אתמול ומדוע לא הכינה. מתברר שלא התחשק לה, התעצבנה על אחותה והחליטה לא לעשות ש"ב(והיתה עיפה).

היא טוענת שלא פחדה להגיע בלי ש"ב למרות שידעה ש3 פעמים מורידות ציון בתעודה. כי"מה זה כבר תעודה, מה אני אקבל עליה? נסיעה לאמריקה? שמים אותה בארון וזהו" (צודקת…)

יש לה ממני יראת כבוד ודיסטנס בריא של מורה-תלמיד. אבל גם הרבה אהבה של מורה לתלמיד. כנראה לא מספיק מפחיד…

כאן זה מתחבר לכמויות הלא מועטות של מתנות גדולות שמקבלים בבית לכל ילד בכל מצב, גם אם התעודה לא מבריקה מקבלים מתנה גדולה(אופנים למשל) ועל כל מבחן מקבלים ג"כ מתנה גדולה.

השאלה היא כך- איך לדעתכם, אוכל להעלות את המוטיבציה להכין ש"ב ולענות בכיתה(הקצב הלימודי נושף בעורפי כך שאינני יכולה לעשות דברים שיבואו על חשבון הזמן בכיתה.)

ואין לי אפשרות להתנות טיול או ארוע חברתי כי הילדות יודעות שלא יתנו להן להפסיד כזה דבר(מפני שאלו דברים שהילדות מאוד צריכות ומאוד יכאב להורים להסכים עם אפשרות שילד לא ישתתף- לכן שוב לא תהיה מוטיבציה לנסות להצליח.

ומה יגרום לילדה לרצות לחשוב שהיא מסוגלת ללמוד לבד למבחן?

מה שאני חשבתי זה על מבצע כלשהו(ואני לא יודעת כמה זה יגרום למחויבות, לכן אני לא נשארת ברעיון הזה). או לדבר איתה ולהגיע למסקנה ששוה להשקיע- ואין לי כיון להסביר למה שווה לה לעשות את הדף הזה והזה כשהיא עייפה(עייפות רגשית יכולה להתבטא גם בעייפות פיזית) ומעדיפה לשכב על המיטה או לשחק באיזה דבר.

היום דיברתי עם האמא והצעתי לה לחפש מתכתבת מהארץ, כזו שהילדה תוכל לכתוב לה מכתבים(ולפתח את ההבעה בכתב שאינה במיטבה מהסיבות של מוטיבציה) וכך לנסות להשלים קצת את החוסר בחברה.

אשמח לשמוע כיוונים ותובנות. נ.ב. לילדה אין בעיה של חוסר ברזל וכדו'

א.

קראתי.

בעיה של מוטיווציה. בצירוף בעייתיות גם בפרופורציה בבית, הן ביחס למבחנים, הן ביחס לתעודה (דווקא ההגזמה גם לא טובה ב"החשבת" הענין).

אכן הכיוון לדעתי הוא שיחה כללית על ערך הדברים, ואח"כ פיתוח מוטיווציה חיובית. עם הרפיה מסויימת של הלחץ, וקביעה יחד איתה, בעידוד, של מדרג שיכולה לעמוד בו גם בתחושתה הסוביקטיבית עכשיו.

מה להסביר לה על הערך, ואיך לנסות לפתח מוטיווציה כזו, בלנ"ד אכתוב במועד מאוחר יותר.

[הענישה הזו לא תעזור הרבה כנראה, היא טובה לטווח קצר של חשש. זה לא מה שיגרום שהיא תרצה להכין שיעורים כנראה. אז בדיעבד אולי טוב שראתה שיש גם "מחיר", אבל לטווח ארוך זו שיטה עם בעייתיות, לענ"ד]

ב.

אולי ככה:

תנסי לשוחח איתה בנחת; להסביר לה מה הערך שלומדים דברים ויודעים אותם.

החל מיהדות, התורה שלנו, איך מתאים לנו להתנהג, לספר על המיוחדות של עם ישראל, שה' הוציא אותם ממצרים ועשה אותם טובים ומיוחדים, ויש לנו דברים שמתאימים לנו. זה עושה אותנו טובים, כמו שה' רוצה, הכי חשוב.

וגם מקצועות אחרים, קודם כל למה זה מענין וטוב לדעת, דוגמה מכל אחד, וגם מה זה יכול לעזור בעתיד; גם מבחינת ידע של הרבה דברים מענינים וגם מבחינת עיסוק, מקצוע

קומה הבאה, זה איך לומדים.. מבינים בכיתה, שואלים מדברים, מסכמים.

בגלל הזמן המוגבל – אי אפשר לחזור המון בכיתה. אם לא חוזרים בבית – יכולים לשכוח מה שהתאמצנו להבין בכיתה. חבל. והרי הסברנו למה חשוב ללמוד ולדעת את הדברים.

לכן, חשוב קודם כל להשתתף ולהקשיב בכיתה – לא בשביל פרס, זה ה"פרס" הכי גדול.

וגם חשוב לחזור בבית – שיעורי בית – כדי לחזור בבית ולזכור. לא בשביל "נסיעה לאמריקה"..

אחרי שתבין את זה, תגידי לה שבגלל שלא כ"כ הכינה, אז את מוכנה שתתרגל כעת בהדרגה לזמן-מה. לתת כמות לא ממש גדולה, אבל היא עובדת על זה. תסבירי לה שאם אומרים "במקומה", אז בעצם לא התאמצה ולא תזכור כמו אם תחפש לבד. וגם לפעמים זה לא בדיוק מה שלמדו בכתה.. אפשר להיעזר כשלא יודעים. אבל גם אז לבקש מאמא קודם שתיתן "רמז" כדי שאולי תיזכרי בעצמך.

כמה שתקשיבי ותשתתפי יותר בכיתה – כך יהיה לך יותר קל להכין בבית, כי זה חזרה על מה שכבר למדנו בכיתה בעצם.

כעת תבררי שהיא הבינה למה זה "הפרס הגדול".. אלו ידיעות חשובות ומענינות שיישארו לה בראש. זה יותר פרס מגלידה..

ותגידי לה שאת מוכנה לא לתת הרבה מידי מיד, כדי שתתרגל להכין בשמחה,

וגם – שבהיות שלפעמים עוזר גם פרס ש"מרגישים" – אז אם היא רוצה את מרשה לה להציע פרס על ה"מבצע" הזה, של הכנת ש"ב. תגידי לה, את יכולה להציע כל יום משהו קטן, או לרשום ולחכות שיצטבר.

יכולה להציע משה ו קטן כל שבוע – או משהו גדול אחרי שתתרגלי כבר זמן הגון להכין ברצף ולהשתתף בשיעור כדי להבין.

תחזרי: הפרס הגדול -זה שתשמחי שאת לומדת טוב וגם תדע.

אבל כדי לעודד, מוכנים לקבוע איתך מבצע, בתנאי שתזכרי שהעיקר זה לא הפרס "הקטן" אלא הלימוד.

ותנסחי איתה, לפי הצעותיה את מבצע העידוד,

כשאתן מציבות מראש שהעיקר זה עצם הענין, ומטרה לנגיע לכך ששמחים בכך כי זה חשוב, גם בלי פרסי-מבצע.

היא תהיה שותפה. יתכן שזה ילך. ובלי "איומים" בינתיים. תבדקו אם עובד באופן חיובי, באמון, ובקביעת רציונאל ברור, דרך ברורה להרגל, והתרגלות בה בצירוף עידוד שאינו שוכח שהמטרה העיקרית זה עצם הענין.

תראי אם מתאים לכם..

כל טוב.

יצאנו לדרך…

הכנתי את השיחה ובסיס המבצע//

נעזרתי בהכוונה

מתפללת לס"ד.

אשתף כשיתחילו להיות תוצאות או כשאצטרך משהו.

תגובה:

יופי, ב"ה. יישר כח.

הדיבור וההסברה הפשוטה ומאמינה עם הילדים – יש להם ערך גדול ופעולה גדולה.

שיהיה בהצלחה רבה. ככלל, דרך נכונה היא לענ"ד: רציונאל אמיתי שמסבירים אותו, באמיתיות. אח"כ הסברה פשוטה של מה שנצרך כדי לקנות את ההרגל הנדרש לכך. אח"כ "מבצע" על התמדת ההרגל, כאשר יש הדגשה שזה אמצעי (והבנה את הילדים שזה ישמח ויעודד ויעזור לחבב את העיקר) ו"הפרס הגדול" – ההרגל הטוב.

אשמח להתעדכן – וגם לעזור אם יהיה צריך ואוּכל.

ב"ה ב"ה יש שיפור גדול, כמובן עליות וירידות אבל השיפור ניכר.
השיעור שהקדשתי לנושא הלמידה והצורה של הצגת המבצע, נתנו לבנות אנרגיות ורצון ו—מוטיבציה!

הסיבות שהבנות (!) נתנו לי, ללמידה:
מדוע לומדים?

כדי לדעת
הלימוד עוזר לחיים- כמו חשבון עוזר בחישוב כספים
ידע עוזר להסתדר איפה שנמצאים
עוזר למקצוע- מורה/ מוכרת/ תואר
לענות לילדים שלי על שאלות שישאלו
לא להשתעמם

מדוע עושים ש"ב ומדוע חשוב להכין בזמן?

(לא להשתעמם בבית)
לחזור על מה שהתאמצנו בכיתה
כדי שנדע במבחן
לדעת לענות בכיתה על שאלות
להספיק יותר
להגיע לכיתה עם ש"ב- אחריות
בזמן- כדי לא לשכוח מה למדנו בכיתה
כדי לא לשכוח לעשות ש"ב
שנספיק את כל הש"ב ולא יתווסף עוד.

תגובה:

יישר כח. נחמד מאד.

זה דבר מצוין שנותנים להן לענות. כך הן מעורבות בענין מתוך עצמן.

עם זה, ככלל לדעתי, כדאי לפעמים מתוך תשובה של ילדים להמשיך קצת הלאה, בלי להלאות מידי כמובן.

לדוגמה: מהתשובה כדי שנדע במבחן, אפשר – בלי לשלול אותה, אחרי ההסכמה עם זה – להוסיף לרגע שה"מבחן" זה גם בשביל שתהיה הזדמנות לסכם מה שלמדנו, לחזור, שנדע אתץ הדברים, נהיה יותר "עשירים" בהם.

כמו כן, הסיבות שהן נתנו – מתאים לגיל – הן בעיקר "פרקטיות", חשבון בחנות, מקצוע.. להסכים עם זה – אבל להוסיף לגבי העיקר: לומדים תורה כי זה מראה לנו את הדרך בחיים, מה ה' רוצה מאיתנו, מה מתאים לנו בתור העם הטוב של ה', שה' עשה אותנו טובים, מרחמים.. אנחנו לומדים איזה מעשים מתאימים לנו ומה לא. מכירים את העם שלנו, את התפקיד שלו. וכו'.

מכל מקום – אני מאד שמח שזה מצליח ומאד שמח על הפידבק.

אכן, צריך אמון ביכולת של הילדים להתעורר מתוך מוטיווציה פנימית, בהבנה פשוטה ותמימה של חשיבות דברים – וביחד עם סדרים שעוזרים להתרגל לכך ועם תמריצים כאשר מזכירים מפעם לפעם מה האמצעי ומה המטרה, בלי שמתעלמים מהחשיבות של האמצעי גם כן עבור הילדים.

הצלחה רבה.

לגבי תורה זה אחד המסרים שאני מכניסה בכל שיעור תורה ונביא, זה המרכז. אבל לגבי השאר חשבון ועברית אין כ"כ את המסר של חינוך למידות טובות ובניית האישיות .

עכשיו שמתי לב שברשימה שכתבנו על הלוח לא הכנסנו והדגשנו את זה. בפעם הבאה שיעלה הענין אוסיף את זה להדגשה.

תגובה:

נכון.

אבל כאשר משהו בא "מהילדות" זו הזדמנות.. מעבר למה שאומרים "פורמלית" בשיעור. פתאום זה עם השלכה לחיים, בגלל זה ללומדים.. וכו'.