מעשה במישהו, ששאל את מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, סידרה של שאלות לגבי ההתנהגות הראויה עם ילדיו. על כל שאלה ענה לו הרב: "סבלנות", "צריך סבלנות"… בסוף לא התאפק ושאל: הרב, הכל סבלנות? ענה לו מרן זצ"ל: בסבלנות משיגים הכל.

יכול אדם שיחשוב שהסבלנות זו דרך, הנהגה נפשית, להתמודד עם מה שלא ניתן להשיג. אולי איזו תרופה נגד רגזנות. ואולי אפילו תגובה נפשית לתיעול בריא של יאוש: במקום "להתפוצץ" – תהיה סבלן… ממילא אין לך מה לעשות…

האמת, שההיפך הוא הנכון. אמנם בוודאי שהסבלנות היא גם הנהגה נפשית בריאה לכשלעצמה. אך יסודה אינו יאוש, חלילה, ואינו החלטה שאין מה לפעול. אדרבה: הסבלנות באה מאמונה עמוקה. אמונה ב"ואתה מחיה את כולם", אמונה בהנהגת ה', אמונה בטוב הגנוז בתוככי המאורעות, שסופו להיגלות, אמונה באדם מישראל, בילד מישראל, בקדושת נשמתו ובטוב הפנימי הגנוז בו.

כאשר אנו נתקלים במהלך עבודת החינוך בילד "מרגיז", לא לומד כמו שצריך, לא מתנהג כמו שצריך – הרי שהדבר הראשון שאנו צריכים זה אמונה בלתי מותנית בטוב שנמצא בו באיזשהו מקום. בגלוי יותר או בגלוי פחות. כתוצאה מזה באה הסבלנות. כלומר: היא ההיפך מיאוש, היא באה מתוך אמונה גדולה ואמון גדול – ואז יש סבלנות עד ליציאת הדברים אל הפעל, על פי עניינו המיוחד של כל אחד.

גם הילד מרגיש את זה, מרגיש שאנו מכוונים את ה"מַכַּמ" שלנו אל הטוב שבו – וזה בשבילנו הוא. כל השאר – דברים שעוזרים ל"הוא" הזה, שמפריעים לו, או שצריך לבררם ולהעלותם כדי שיצטרפו אליו, אל עניינו המהותי והיסודי.

ואשר על כן, גם אין הסבלנות חיבוק ידיים מפעולה, שיקרו הדברים לבד… אדרבה, האמון בטוב היסודי שקיים – מחזק את ידינו לפעול, בהתאמצות ובהתמדה, אך מתוך סבלנות גדולה.

סבלנות למהלך המורכב של הוצאת הטוב אל הפעל, של התאמת כחות החיים השונים אליו, של בירורם. לפעמים צריך גם גערה, הרבה פעמים צריך "ימין מקרבת". אך הכל מתוך פניה מאמינה אל הטוב הפנימי, הישענות עליו כדי לתקן, להוסיף ולשכלל. אף פעם לא "מתפוצצים" או מתייאשים – ואם זה חלילה קורה, חוזרים בתשובה, אפילו באמירה לילד. את זה מרגיש גם מי שמחנכים אותו והוא מתמלא אמון ביכולתו – ומוכן לקבל לעיתים גם גערה בהבנה. כי היא באה מתוך אהבה ואמון. "את אשר יאהב… יוכיח".

כללו של דבר: אין הסבלנות "פטנט" בעלמא. יסודה באמונה עמוקה בטוב הפנימי, הקיים – ובתהליך של הוצאתו לפעל, לפי עניינו המיוחד של כל אחד. אין היא מרפה ידים מפעולה – אלא מעודדת פעולה; בהתמדה, בנחת, בעמל – ובשימת לב לתהליכים של המתחנך בעצמו, באמון גם ביכולת הפעולה שלו בעצמו, ברצונו. אמון, עידוד, הקשבה.

צילום: רלי"צ פריידין