[מתוך התכתבות]

א. גישה חינוכית אמיתית, רואה את הילד כאדם, אדם אהוב, עם אישיות שמכבדים אותה, עם רצונות, ושצריך מתוך כך גם ללמדו ולחנכו, להרגילו בהרגלים נכונים. ולא-פחות, לחנך את עצמנו.

אבל מי שרואה בילד מישהו מתוחכם שאת התנהגויותיו צריך לפרש כמאבק שליטה כנגד ההורים, שמפרש את אי החשק של ילד לישון, אוטומאטית כ"בדיקת גבולות ומאבקי כח".. ומתנהג קבוע כמו "פריזר", "עכשיו זה הזמן לישון, לילה טוב" ואח"כ "להחזיר בלי לומר כלום"…. זו גישה רעה, אכזרית, במסוה "חינוכי", הורסת את הילד ואת ההורה ואת מידותיהם – ואין לה ולא כלום עם דרכה של תורה. וגם אינה באה מקורותיה של תורה.

הבעיה אינה בעיקר בפרטים (לפעמים יש גם אופציה, אם לא הולך אחרת, לומר בתקיפות שכעת הולכים לישון.. לפעמים צריך כך, בד"כ צריך להשתדל לא להגיע לזה. תלוי בנפשות הפועלות ובנסיבות. זה לא ב"שלשות"), אלא בגישה הכללית. מי שמסתכל כך על ילד, הוא כבר לא יתן גם את הנשיקה לפני השינה באמיתיות, הופך להיות "רובוט". מאבד את עיקר מה שצריך להיות לו כהורה. אין כל קשר בין המחשבה שילד "צריך קווים ברורים" (וגם האמירה הזו תלוי ממה באה. לא צריך להפריז), לבין להסתכל עליו כאוייב. אפשר לחנך ילד יפה מאד בלי לחשוד בכוונותיו. להבין מה הוא רוצה, בצורה נורמלית, ולראות איך להתנהל מול זה ועם זה.

ב. חלק מרכזי ועיקרי בחינוך, הוא לא דווקא מה שאומרים שצריך לעשות, אלא מה הילד קולט מהאישיות וההתנהלות. ילד שחש הורים קשובים, מלאי טוב וחסד והתחשבות, מבינים, יגדל בעז"ה גם כן כך, יתנהג כך כלפי סביבתו וכלפי ילדיו. וזו בהחלט מגמתה של תורה, "מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון". והחינוך למידות טובות באופן זה, מתחיל עוד לפני החינוך למצוות.

ג. בוודאי שיש אסור ומותר. אנחנו לא הקב"ה, ולא ממציאים מצוות חדשות. אנחנו מצווים לחנך למה שציווה הקב"ה. כולל זה שיש דברים נכונים ודברים שאינם נכונים. השאלה היא הדרך לכך. והדרך לכך אינה בכחנות, אלא בחינוך. לדבר, להסביר, להרגיל, לפעמים לעמוד על דברים. גם הקב"ה הסביר לנו בתורתו וע"י חכמים, את הערך של שמירת תורה ומצוות, וגם הוא נוקט כלפינו ברחמים רבים. אם מישהו ידבר לה"ר, הקב"ה לא יפיל אותו מיד על הרצפה בלי לומר מילה (המקבילה של "לקחת את הילד למיטה בלי לומר מילה"..).

ד. יש גם דרכה של תורה איך לחנך. להגיד "חינוך מתחיל מגיל 0", זו סיסמה שצריכה זהירות. למשל, חינוך לא לנהוג ב"שיטה" הזו, אכן מתחיל מגיל 0. כי את הקלקול שלה גם תינוק יחוש. את ההתנכרות, ה"חשד" בו וכו'. ולהיפך, את החמלה והחום והאהבה, והרגישות אליו – יחוש גם כן. כמו כן, את האופן בו שומע איך מברכים בבית, איך מדברים אחד אל השני, איזה שירים שומעים וכו'.

אבל בנוגע לחינוך למצוות, יש הדרגה (לא כותב כ"פסיקת הלכה", אלא ככיוון): עד גיל שנתיים שלש, לא מצווים אפילו להפריש מאיסור. עד שילד מבין מה זה לא. היום יש מתחכמים שחושבים שגם ילד בן כמה חודשים "מבין" את זה. אז לא. הכוונה היא לא שהוא "מבין" כמו להבדיל חתול שמקרבים אליו גפרור..

אח"כ, יש מצוות שהן הרגל. וזה לפי כשרונו. קטן היודע לנענע לולב – אביו קונה לו לולב. וכו'. דיבור – מתחיל לדבר, מלמדו "תורה ציוה לנו משה", ופסוקים מעט-מעט. לתפוס את הדיבור בתחילתו.

"גיל חינוך", עפ"י ההלכה, הוא בערך מגיל 5-6.

וגם אז, כשמכניסים ילד ללמוד, אם מגלה "התנגדות", "באושא התקינו שיהיה אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עימו לחייו". רש"י: אם מסרב ללמוד יגלגל עימו בנחת, בדברים רכים.

וכותב הרב וולבה זצ"ל: כידוע, היום הגילאים שונים. מה שהיה אז גיל 12, היום זה גיל 20, עד אז צריך לגלגל עימו.

הקיצור: השאלה כלל אינה אם יש להרגיל לסדרים מסויימים, לחנך להבחין בין אסור למותר, ולכבוד להורים. השאלה היא ה"איך" וגם אי ההתעלמות מדברים חשובים לא פחות. העין-הטובה על הילד, כיבוד הרגשותיו, הרצון להשפיע על הרצון ולא רק "אילוף" אטום; השיח, הדיבור, ההסברה, האהבה. היכולת להבחין בין מצבים וסיבות – ולא איזו סיסמה-כחנית-כוללת ל"מזימות" של הילד, כביכול… הכבוד לכך שילד גם רוצה עד כמה שאפשר להרגיש טוב עם מה שעושה – לא פחות ממבוגר – ולכן השתדלות למוטיווציה חיובית ככל הניתן וכו'.

וצריך לשים לב גם לתכונות הספציפיות של כל ילד, בנוסף על השלב שהוא בחיים – ולכווין בהתאם לכך את החינוך.