הקדמה

(להורים, מחנכים, גננות)

על שלושה יסודות עיקריים בנוייה הגישה שבבסיס תכניות הלימוד האלה:

א. "גרעיני תוכן". "לקיחת" תכנים תורניים כפי שהם מצד האמת, על פי מיטב השגתנו – והגשתם לילדים בצורה "גרעינית", המתאימה לרמתם השכלית והרגשית. זאת במגמה לעזור בבנין יסודות של ידיעות, גישות ומבנים נפשיים ורוחניים – שיוכלו בהמשך להתפתח, להתרחב ולהעמיק מתוך אותו בסיס של כיוון אמיתי.

בצורה כזו, כשהילד גדל – אינו מתייחס אל מה שלימדוהו בילדותו כאל "שטויות ילדות", אלא התם, הראשוניות והרצינות של הקליטה בילדות הרכה, תורמים את איכותם הבסיסית; והבגרות מעניקה את ההבנה של מה שגנוז באותם התכנים. יכולה להיבנות אישיות משוכללת ועקבית, אשר המיוחדות שבכל גיל תורמת את שלה להתפתחותה התורנית הערכית, שהיא עיקר האדם. "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" – "אמר רבי אלעזר אמר הקב"ה כל העולם לא נברא אלא בשביל זה" (גמרא, מס' ברכות); וממילא – גם כל תפארתו של העולם, האדם וכחותיו – מקבלת את משמעותה האמיתית, מגלה את ערכה, דווקא כשהיא מקושרת ליראת שמיים, מתבטאת בערכים האמיתיים התורניים, שהם עומק אופיים של ישראל.

ב. קישור אל הנלמד בשכל וברגש. מגמתנו להפנים את הדברים. להגיע ל"נקודת הלב" של הילדים. לא להסתפק ב"ידיעות יבשות" או בחווית הרגע בלבד. לשם כך צריכים הנושאים להיות מוסברים בצורה בהירה שלב אחרי שלב; ובצורה שמעוררת בעדינות גם את "הרגשתם". כך גם, ובעיקר, נקודות התוכן המרכזיות שביסוד כל נושא. דבר זה נעשה גם ע"י רב-שיח עם הילדים תוך כדי לימוד הנושא, מה שמעורר את שימת הלב, מלבן את הידיעה ומניע את ההזדהות.

כמו כן, הסיפורים שבצד התכנית העיונית – מקרבים את הדברים ללב וכשחוזרים מתוכם ל"נקודות התוכן" העיקריות – גם הן מורגשות ונזכרות יותר. והעיקר, עצם אופן בנין הנושאים – מהרקע הכללי, העיוני-ערכי, אל ההתבטאות המעשית בהלכות ומנהגים – אמור להעמיק את הקישור אליהם, בהבנה ובהרגשה.

כמובן, צריך שימת לב לא "לדחוק" בילדים – אלא לתת באמת ובנינוחות לעולמם הטבעי, השכלי והרגשי, להתבטא בקישור אל התכנים התורניים; זאת מתוך אמונה שטובם של הילדים אכן מקביל אל הטוב שבערכי התורה – וענייננו לעזור לנווט, להוציא לפועל ולפתח את הקשר הטבעי, העמוק והיסודי הזה.

ג. חזרות. מתוך אותן המגמות של הפנמת התכנים התורניים ובנין האישיות מתוכם – אנו מעונינים לחזור היטב על הנלמד, להיזכרותו והיקלטותו העמוקה. החזרות הן גם תוך כדי לימוד כל תכנית ותכנית, גם במשך השנה – וגם חזרות "ספיראליות", כלומר: חזרות משנה לשנה, בהעמקת יתר בבסיס הערכי ובהרחבת פרטי ההלכות וכד'.

גם על סיפורי חז"ל שבהקשר לנושאים, הננו חוזרים – אף הם דברי תורה; ומתוכם – על "נקודות התוכן" העיקריות בקיצור, תוך היזכרות מדי פעם בהדגשות שחווינו בלימודם.

כך גם על פסוקים שמשננים בהקשר לכל נושא (אחרי הסברתם בקצרה, ואת קשרם ל"נקודת הנושא"). נוסף על הערך העצמי של שינון פסוקים על ידי תינוקות של בית רבן – יש גם בכך הזכרת התכנים שנלמדו (את הפסוקים אפשר גם להדפיס בגדול, כל אחד על דף, והגננת/המלמד יכול/ה לבנות מהם עם הילדים "ספר הפסוקים שלי").

נוכל גם לדאוג לקישוט הקיר בציור סימבולי לכל נושא (למשל: יד פתוחה לגמילות חסדים. ספר – לנושא לימוד תורה וכד'), וכך הננו יכולים לחזור: איזה נושא זה מזכיר לנו? ואח"כ – מה הפסוק/ים של הנושא הזה; מה הפסוק מזכיר לנו ממה שלמדנו על הנושא (נקודות התוכן העיקריות, וקצת תזכורת של הצד ש"הרגשנו" כשלמדנו את הנושא)? מי זוכר איזה סיפורים סיפרנו על זה?

כך גם אפשר לחזור מתוך "ספר הפסוקים", כשהילדים "קוראים" בו: הפסוק של ראש השנה, הפסוק של שמירת הלשון וכו', ומתוכם – תזכורת התוכן בקצרה וכד'. בצורה כזו אפשר, בעז"ה, להגיע לזכירה מופנמת ובע"פ של תכנים רבים, חשובים, באופן בנוי ובצורה "חיה". ועל הכל – צריך תפילה וסייעתא דשמיא גדולה.

מבוא

בחוברות אלו, נושאים תורניים ללימוד בגיל הרך. הדברים בנויים ביסודם, בדרך כלל, בהתאמה לגיל "גן חובה" (וגם יותר) – אם כי, כמובן, יש להתחשב ברמתם של הילדים שאיתם מדברים. בגיל צעיר יותר (טרום חובה), יש "לסנן" את הדברים באופן המתאים.

הנושאים מובאים עם ההערות התכניות והדידקטיות שנכתבו לרבני גני "בית מוריה" – באר שבע, שלימדו ומלמדים אותם. ההערות הושארו בכוונה בסגנונן המקורי, למעט שינויים הכרחיים.

התכניות ביסודן בנויות על חלוקה יומית של הזמן בין העברת הנושא עפ"י המובא בדפים אלה, לבין סיפורי חכמינו הקשורים לנושא, במקביל – רצוי במקביל לפרקי כל תכנית, כשהדבר אפשרי. סיפורים אפשר למצוא ב"כה עשו חכמינו" ובעוד ספרים רבים.

בכל נושא כדאי לעמוד על הנקודות העיקריות מבחינת צורת תפיסת הנושא, אותן אנו מעוניינים להנחיל – ולשים לב להבנתן, לקליטה וההזדהות הרגשית איתן; וכן – להדגשתן בסיפורים אותם אנו מספרים במקביל לנושא (בלי להפריז בהתערבות בתוך הרצף הסיפורי).

בהיות שהעברת תכנית מתפרשת על פני כמה ימים (שבועיים בערך, ובחלק יותר) – ראוי להבחין באזני הילדים בין "מה שדיברנו על הנושא" לבין "עכשיו נספר סיפור שקשור למה שאנחנו לומדים". כך אפשר יהיה יותר לשמור על הרצף של הנושא מיום ליום בלי שיווצר בלבול אצל הילדים בינו לבין הסיפור. כמו כן ההודעה ש"עד כאן למדנו על … ועכשיו נספר סיפור" – מכניסה רוח של רעננות ומרחיבה את טווח הזמן של הריכוז.

מגמה עיקרית לנו היא בניית מבני הסתכלות בסיסיים אצל הילדים. כלומר: לא רק דפוסי חשיבה, דבר חשוב לכשלעצמו, אלא גם אופני הסתכלות על פי דרכה של תורה באופן שעם חזרה ופיתוח בהמשך – יוכל הילד להיות בעל תפיסה רחבה ומושרשת, גם שכלית וגם רגשית, ביחס למושגים יסודיים. דוגמה אופיינית היא ההתייחסות אל המצוות כבאות מה' ועם זה מתאימות לעם ישראל; דבר כזה, כשמוסבר באופן המתאים לילדים – יכול ליצור יחס אמיתי, של רוממות ושגב מצד אחד, ועם זה, טבעי וקרוב למצוות – בניגוד לגישה שתדגיש, למשל, רק את יראת העונש, וכן כיו"ב.

כדאי לאמץ מדי פעם מטבעות לשון המתמצתות מה שלמדנו ולחזור עליהן בהזדמנויות שונות (כמו, למשל, בנושא שמירת הלשון – התייחסות לכח הדיבור בתור: "המתנה הטובה שה' נתן לנו שאנחנו יכולים לדבר"). כמובן, ילדים יכולים לדקלם גם בלי להבין כלום. לכן, יש לוודא קודם שהמסר נקלט והובן (כמו בדוגמה הנ"ל, שמטבע הלשון עולה מתוך מה שהוסבר בתכנית הלימוד בנושא, בצורה שהילדים יכולים להבין ולהרגיש). כמובן, מטבעות אלה ניתנות לשימוש בכל מיני "הזדמנויות למידה"; כמו, למשל, בנושא הנ"ל – כאשר ילד מדבר בחצר אל חבירו בצורה שאינה מתאימה. עם זה, גם כאן נדרשת זהירות מהפרזה, כדי לא להשניא על הילדים את צורת הביטוי המסוימת ולא ליצור ביחס אליה רושם של מלאכותיות.

ראוי וחשוב להשתמש באמצעי המחשה בתוך העברת התכנית, כל אחד כיד ה' הטובה עליו, עם זה יש לשים לב שאלה ישרתו את התוכן ולא יהפכו לעיקר. לכן עליהם להעשות בעדינות, במסגרת הזמן המתאימה – ולהזכיר כשעוסקים בהם את התוכן שהם מזכירים. אם הדעה קצת "מוסחת" בגלל ההמחשה – ראוי לחזור ולהזכיר את הרצף.

בשביל קליטה טובה של התוכן יש לחזור אחרי כל פיסקה או תת-פיסקה עם הילדים (אפשר בעזרת שו"ת קצרות כסדר מה שנלמד – בלי לאפשר כל "גלישה" והרחבה שמקלקלים את מטרת החזרה הרצופה). בתחילת הלימוד בכל יום – ראוי להזכיר בקצרה את הרצף שעד אז, תוך חזרה על אותם דגשים שכבר הזכרנו. כך יש סיכוי שהדברים יופנמו יותר אצל הילדים.

טוב לשנן, במקביל, פסוקים רלוונטיים לנושא עם הילדים – אחרי הסברה קצרה של תכנם וקישורם לנושא.

שירים שמלמדים במקביל – רצוי להסביר את הקשר שלהם לנלמד "כמו שלמדנו ש…", ואגב כך להזכיר בקצרה את ה"נקודה" היסודית של הענין. באופן כזה, יש סיכוי שהשיר – שמצד עצמו הוא קליט – "ישא" על גביו גם את התוכן הנלמד ואת הרגשות שנלוו אליו.

ככלל, יש להשתדל לדבר "מהלב", בהזדהות עם הדברים, במתינות ובהתעוררות – מתוך יחס רציני, כנה, אוהב ושמח – לתוכן ולילדים.

החלק השני של החוברת עוסק בחגים, על פי העקרונות הנ"ל, כששם מורגש במיוחד הצורך להנחיל לילדים מקטנותם צורה בסיסית של הסתכלות נכונה על תכני החגים, שתתפתח עם הזמן – יחד עם התבטאותה בצד ההלכתי והמעשי שהוא בדרך כלל מוכר יותר (וגם אהוב – ולכן גם נוח "להחיל" עליו את תכני החג). ועם זה לימוד ההלכות בצורה בהירה בהתאם ליכולת הקליטה של הילדים.

התכנית – של החגים וה"נושאים" ביחד – תופסת זמן של כשנת לימודים. כאשר בין פסח לשבועות, היא "צפופה" במיוחד. החכם עיניו בראשו לתכנן היטב מראש – ומכל מקום, "מוטב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה": העיקר שהתכנים יקלטו, יובנו ויורגשו בצורה הגונה אצל הילדים, וכמובן ישמחו אותם בשמחה של מצוה.

בסוף החוברת הוספנו רשימת פסוקים לשינון במקביל לנושאים שבחוברת, עם מבוא קצר. כמו כן, הוספנו רשימת סיפורים מתוך ספר "כה עשו חכמינו", לנושאים השונים (לא לחגים); כמובן, אפשר גם לבחור ממקורות אחרים. תודה לר' פ.ד. הי"ו. וכן – נוספו דוגמאות ל"שאלות חזרה" עם הקדמה קצרה לאופן החזרה ע"י השאלות. הוספנו גם עוד נושא: "מהלכות הבוקר", בסוף חוברת זו.

הערה: כדאי לשים לב לכך שפעמים רבות לשון ההסברה שבחוברת מכוונת באופן שאמור להדגיש נקודות מרכזיות באופן ההסתכלות שאנו רוצים להנחיל, או לפתור בעיות של הסברת נושאים מורכבים או "מופשטים"; כמו כן -לעקוף "מוקשים" חינוכיים וכד'. לפעמים הדברים מוזכרים במפורש בהערות המצורפות ולפעמים לא. כדאי על כן להיות ערניים לכך בקריאת הדברים, ומתוך כך אפשר לבחור אם מעוניינים להתייחס לדברים אלה כפי שהצענו או אחרת. כמובן, איננו מתיימרים לומר שכל מילה מדוייקת, גם בכיוון זה לא צריך להפריז…