…והנה הילדות, שבסדר היצירה היא מוקדמת לזיקנה, צריך להבינה לא בתור חזיון עובר שאינו משאיר אחריו מאומה – וכאילו הזיקנה תוכל מצד עצמה לעמוד בלא הילדות. לא כן הדבר. אלא הזיקנה היא שלמה אז, רק כשבאה אחרי הילדות. אז נותנת הילדות את כחה הער והחי על הזיקנה המיושבת והבוחנת – ועל פי שתיהן ימלא צביון האדם הראוי.
ממילא מובן, שכמו שבכללות האדם, שהוא נמלא מסכום הכללי של ידיעותיו, נטיותיו ולימודיו, יש השלמה של פעולה במה שהילדות משפעת על הזיקנה – כן בכל לימוד פרטי, אותה ההתקבלות ואותה ההצטיירות שהילדות מציירת את הדבר הבא לנפשה, אין הזיקנה יכולה לצייר.
על כן אם היה אותו הלימוד נלמד בימי הילדות, היה אותו הציור הילדותי מצטרף אל הלימוד; ואחר כך כשבימי הזיקנה הדעה המיושבת חוזרת עליו, מועיל אותו הלימוד הפרטי להצטרף אל הסכום השלם של תכונות הנפש המלאות שני הצביונים, של הילדות ושל הזיקנה.
אבל דבר שכבר היה ראוי לו לאדם להשיגו בימי הילדות והתאחר עד ימי הזיקנה, הנה תימלא הנפש רק בציור של זיקנה מצד אותו הדבר הפרטי, שהוא חלק מעצמותו של האדם, בזיקנה שאין עימה ילדות והוא דבר שאינו נשלם. על כן, יש הפסד בהעברת גירסא דינקותא, לבד ההפסד הפשוט של כח הזיכרון החזק בימי הילדות. מפני שתעודת הילדות היא להכניס ידיעות חדשות בקרב האדם – והזיקנה נועדה כבר להשלים את השקפתו השלמה הכוללת, על פי הרכוש של אותן הידיעות שקנה לו בימי הילדות.
על כן, אין כח הזיכרון נועד מצד הטבע המתוקן לימי הזיקנה, כי אם כח המחקר והמשפט, "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".
(הרב קוק "עין איה" שבת. פרק ב, ו')
