החל מראש חודש אלול ועד לפני ערב ראש השנה – אנו נוהגים לתקוע בשופר.
אין אלו תקיעות חובה מהתורה, כתקיעות ראש השנה – ואף על פי כן, מנהג ישראל, שהתקיעות מעוררות ליבו של האדם, לעוררנו בתשובה.
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה אומר שבחודש אלול אנו מתַרגלים את עצמנו בשמיעת קול השופר.
זו שמיעה שמתחילה עוד מדבַר ה' אל אברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", שמיעה של מעמד הר סיני, "וכל העם שומעים את הקולות" – ונמשכת עד הנה. כלומר: השמיעה היא דבר פנימי, התעוררות מתוך דבר ה' שמעורר אותנו להתנער מהקטנוניות, מההסתבכויות, אל התכונה הפנימית שבנו, אל חיי עולם שה' נטע בתוכנו.
אנו מבינים שצריך לפתח ולטפח את חוש ההקשבה הזה. את התחושה של ההקשבה אל מה שבפנים, בנתינת ריווח מהשאון החיצוני.
ההתעוררות באה ע"י קול השופר, שהוא קול פשוט, ראשוני, טבעי, אין בו אפילו את השכלול המלאכותי שיש בחצוצרה – והוא מעורר את האדם לחזור אל טובו הבסיסי, כאשר עשהו האלוקים ישר.
אפשר אולי לומר, שתקיעות אלו של חודש אלול הן בבחינת "גיל חינוך", בו מתחנך ומתרגל האדם למה שיהיה אח"כ מצוּוה מהתורה.
ומכאן נוכל ללמוד ענין חשוב לגבי דרכנו החינוכית:
אנו צריכים להרגיל את אוזנם של ילדינו להקשיב את קולה של תורה; את ההווי של עולמה, ערכיה, מעשיה, חכמיה.
הקשבה זו צריכה להיות מתוך מודעות לכך שאנו מרגילים אותם למזון הטבעי להם, לפנימיותם.
אין להסתפק בשינון "יבש". בסך של "ידיעות". ב"ציון" טוב. צריכים לעורר את החוש הפנימי העדין המזהה את עולמה של תורה ומרגיש שייך לזה, טבעי עם זה.
דברים אלו באים קודם כל מתוך הקרנה של מי שמלמד, שהוא בעצמו כך;
באים מתוך הקול הפשוט הטבעי של שמחת הלימוד, מתוך משא ומתן עם הילדים על הנלמד, הפניית שימת ליבם לנקודות דגש ערכיות, מוסריות, למדניות, בתוך הנלמד;
מתוך בניית אטמוספירה סביבתית של שייכות לעולמה של תורה: סיפורי צדיקים וחכמים, פגישה עם תלמידי חכמים מאירים, מזון תרבותי וספרותי הולם ושלילת "רעלים" רוחניים. אכפתיות אמיתית מהנלמד, לא "עוד שיעור" אלא הרגשת ה"קריטיות" של מה שלומדים – חשוב, מענין, איכפת מאד להבין את המשמעות המדוייקת ואיך מיישמים..
ילדים קולטים בנקל אוירה כזו, והם מתרגלים להקשיב בהקשבה פנימית את קולה של תורה, את דבר ה', לזהות ש"הנה זה". מתרגלים לשמוע קול שופר.
