מאת: מיכל פרץ – התפרסם בערוץ 7

"את חייבת להציל אותי עם המבחן הזה", רותי ואני ישבנו באוטובוס לכיוון גבעת מרדכי, "אני משתגעת מהמורה הזו, כמה חומר היא נותנת"?!..
"אל תדאגי, שעתיים גג ואת שולטת בכל החומר", ירדנו בתחנה ברחוב השח"ל, והתחלנו לפסוע לכיוון ביתה, "ומקסימום, אם יהיה לך קשה..", עצרתי לרגע ושלחתי אליה מבט שובבי.
"אז?", היא כיווצה את גבותיה.

"אז אני אשים את המבחן שלי באמצע השולחן..", קרצתי.
"השתגעת? בחיים אני לא אעתיק. אני פשוט לא מבינה למה אני צריכה לדעת אנגלית!", ירדנו במדרגות המובילות לפתח ביתה.
"הגזמת, אנגלית זו שפה בינלאומית, מה תעשי כשתיסעי יום אחד לחו"ל"?
"אני בחיים לא אעזוב את הארץ", היא פסקה נחרצות.
"אז..כשתגיע אליכם איזו דודה מאמריקה, איך תדברי איתה"? ניסיתי לשכנע אותה.
"כל הדודים שלי מצרפת..", היא קרצה אלי חזרה, ופתחה לשתינו את הדלת.

מהרגע שהנחנו את הילקוטים הכבדים בסלון, שעטו לבית בזה אחר זה אחיה הקטנים, ובזמן שרותי חיממה לכולנו ארוחת צהריים, הם התקרבו אלי בשקט והציצו בי בסקרנות. במהלך הארוחה, כשהקטנים התחננו לשחק איתנו ואפילו לשבת בשקט ולשמוע אותנו לומדות למבחן באנגלית, לרותי עלה רעיון.
"רוצים שנעשה היום פיקניק בפארק"? היא הציעה, "אז אתם חייבים לתת לנו ללמוד למבחן בשקט ולא להפריע, וזה אומר, גם לא להפריע לאמא, היא נחה עכשיו, בסדר"?
"כן, יש!", הם צהלו ואנחנו נפנינו לחדרה עם דפי החזרה למבחן.
"יופי", היא סגרה אחריה את הדלת וצנחה על מיטתה, "עכשיו תלמדי אותי סינית"..
"אנגלית", התיישבתי על הכיסא מולה.
"בשבילי זה בערך אותו דבר", היא גיחכה.
אחרי כמעט שעתיים של שינון החומר, החלטנו לקחת הפסקה קלה ולקיים את הבטחת הפיקניק לאחיה הקטנים. עוד הספקתי לשמוע את רותי מהמטבח, מדברת עם אימה ומבטיחה לה שלמדנו כמו שצריך, שהפיקניק לא בא על חשבון המבחן, תוך שהיא מארגנת בזריזות את הסנדוויצ'ים לדרך.

"רותי, חכי רגע", כבר עמדנו כולנו מחוץ לבית, כשאימה פתחה את הדלת, "תעברי בבקשה במכולת ותקני כמה מצרכים".
"בשמחה, תכיני לי רשימה?", היא רצה רגע הביתה וחזרה עם פתק שתחבה לכיס חצאיתה.
"תגידי, איך זה לגור רק עם אמא?", אחרי שעה של משחקים בפארק השתרענו כולנו על הדשא הרך ואחת האחיות התיישבה לידי ושאלה בסקרנות.
"די, זה לא יפה", רותי רמזה לה.
"שטויות, בכיף", הושבתי את האחות הקטנה על ברכיי, "לגור עם אמא זה..זה גם כיף, כי היא רק שלי ואני יכולה לספר לה הכל, אבל גם משעמם לפעמים, כי אין אחים קטנים ונודניקים שיפריעו לי ללמוד למבחנים", דגדגתי אותה והיא פרצה בצחוק מתגלגל.

התבוננתי ברותי בזמן שהיא בירכה עם אחיה ברכת המזון, קשרה שרוך נעל לזה, וקלעה צמה שהתפרקה לזו. היא נראתה לי ממש כמו אמא קטנה.. כמעט והצלחתי לדמיין אותה עם מטפחת קשורה לראשה, ולצידה בעל דמיוני, שעוזר לה לטפל בכל הילדים, אבל אז כבר היינו צריכים לחזור חזרה.
"אולי תגידי לאמא שלך שבסוף לא הסתדר לנו לקפוץ למכולת"? הבטתי בשמש שהחלה לשקוע, בעודנו פוסעים באיטיות לכיוון הבית.
"למה"?
"כבר מאוחר, ואת בטח עייפה".
"שטויות", היא אמרה בביטול, "זה ייקח לי כמה דקות".

"את לא יכולה להגיד לה שאין לך כח"?
"אבל יש לי כח, וגם אם לא, זו אמא שלי ואני רוצה לעזור לה. ואם את רוצה לעזור לי, קחי את האחים שלי הביתה, ואני בינתיים ארוץ למכולת".

באותו הלילה, אחרי שאחיותיה של רותי נרדמו במיטות שסביבנו בחדר הבנות, נשארנו שתינו לקשקש בשקט. "תגידי", פתחתי, "איך את ואמא שלך, חברות טובות?

"את מתכוונת, כמו שאת ואמא שלך"?
"כן".
"אמא שלי היא לא חברה שלי, היא אמא שלי. וכן, יש בינינו קשר מצוין, של אמא ובת, לא של שתי חברות". היא הדגישה.
שתקתי ובהיתי בתקרה. אצלי בבית זה אחרת..

"אני יכולה להגיד לך משהו, ותבטיחי לא להיפגע"? היא הרימה את ראשה מעל הכרית.
"אני אשתדל..", סובבתי את ראשי לעברה.
"אולי בגלל שאת גרה רק עם אמא שלך, שתיכן מתנהגות כמו חברות, שזה מאוד נחמד לפעמים, אבל גם מבלבל. תזכרי שאת מחויבת לכבד אותה, ולשמוע בקולה, גם כשהיא מבקשת דברים שלא הכי מתחשק לך באותו רגע. היא אמא שלך, לא חברה".

"את רוצה להגיד לי שאת אף פעם לא צעקת על אמא שלך"? השתוממתי, "אף פעם לא התעצבנת עליה? לא רבת איתה"?
"לא", היא ענתה בשקט, "אף פעם".
"אז בטח היית בהלם כשהגעת אלי פעם ראשונה ושמעת איך אני מדברת אל אמא שלי.." צחקקתי במבוכה.
"קצת..", היא הודתה, "שטויות, לא נורא, תמיד אפשר לתקן".
"צודקת", הנחתי ראשי חזרה על הכרית.
"לא נעלבת, נכון?", וכשנענעתי ראשי לשלילה, עוד שמעתי אותה ממלמלת "יופי" והבחנתי שעיניה נעצמות אט אט.

כשהתעוררתי בבוקר, המיטה של רותי הייתה ריקה, כמו שאר המיטות בחדר. מצאתי אותה במטבח לצד אימה, מפנה את כוסות הפלסטיק עם שאריות השוקו לכיור ואז מעבירה סמרטוט לח על המפה הצבעונית שעל שולחן האוכל וזורקת את כל פירורי הביסקוויטים לפח.
"אוי, שכחתי משהו", היא אמרה לי כשכבר עמדנו בפתח הבית עם הילקוטים, ולפני שהספקתי להבין, היא רצה בזריזות בין החדרים.
פסעתי בעקבותיה ונעמדתי בכניסה לחדר הבנים. רותי בדיוק סיימה לנער את השמיכה מאחת המיטות ואז הניחה אותה חזרה, מקופלת בדיוק רב, ועברה למיטה הבאה, הצצה חטופה לחדר הבנות, גילתה לי ארבע מיטות מסודרות בקפידה.
וואו..

"רותי מספיק כבר", אימה נעמדה מאחוריי ושילבה זרועותיה זו בזו, "רוצו, שלא תאחרו לבית הספר". אחרי שרותי הרימה את התריס וקרני השמש התפרצו פנימה לחדר, היא משכה אותי אחריה לכיוון היציאה מהבית. "להתראות אמא", היא צעקה, ואני הוספתי, "תודה רבה!"
"בהצלחה במבחן!", הספקנו לשמוע את קריאתה של אימה, כשרצנו לעבר האוטובוס שהגיע באותו הרגע לתחנה.
"רוצה שנעשה חזרה אחרונה?", הצעתי אחרי שהתיישבנו מתנשפות מהריצה על הספסל האחורי שבאוטובוס.
"yes", היא צחקקה.
צחקתי חזרה ושלפתי את החוברת מהילקוט.
"את רוצה להגיד לי שכל בוקר את מסדרת לכולם את המיטות?"
"yes", היא הנהנה בחשיבות.
"למה, מבקשים ממך?"
"לא", היא ענתה, "אף אחד לא מבקש ממני כלום, זה לגמרי הג'וק שלי, הסדר והניקיון".
"הלוואי עלי ג'וק כזה.."

"נו, איך היה ללמוד ביחד?", קיבלה אימי את פניי כשנכנסתי הביתה בתום הלימודים.
"היה מצוין", התיישבתי בכבדות על הכיסא במטבח, "למדתי המון.."
"למדת?", אמא הביטה בי במבט מבולבל, "חשבתי ש..לימדת, אנגלית".
"אה, כן, ברור", חייכתי, "תגידי אמא, את צריכה שאני אלך למכולת במקרה?"
"לא, כבר עשיתי קניות היום, למה?"
"חבל. אז, לזרוק את הזבל? אולי אני אכין לך קפה?"
"תגידי, הכל בסדר איתך? אני רואה שחזרת עם עודף אנרגיות", היא הביטה בי במבט משועשע וקמה לכיוון הסלון.
חייכתי אליה חזרה. "אמא", קמתי בעקבותיה, "תגידי, איך אומרים 'כיבוד הורים' באנגלית?"