אפשרות פינוי תושבי שכונת האולפנה בבית אל בעלת השלכות על המשפחות והילדים. אך לפני ההשלכות מספר מילים על העוול עצמו ועל העניינים החמורים בשלשלת העוולות שהובילה להחלטה האומללה נגד חוק ההסדרה:

עצם ההכרה ב"חלוקת הקרקעות" הפיקטיבית של מלך ירדן, בין למקורבים, בין כשוחד לאי התקוממות נגדו. זו ארץ ישראל, וכך צריך להכיר ולהודיע. מניִין לו זכות הקנין והחלוקה הזו.. שלא לדבר על כך, ששלטונו ביו"ש לא הוכר גם ע"י אומות העולם.

ההכרה בכל קרקע שאינה "אדמת מדינה" מוצהרת, כקרקע פרטית, גם אם לא ידועים כל בעלים ספציפיים עליה, שעיבדו אותה. "לא ארץ נכריה כבשנו"; סתם אדמה – שלנו, של המדינה.

אי תביעה להוכחת בעלות ע"י ה"טוען", לפני המשך כל הליך. למרות שברור לחלוטין שכל התביעה איננה "פרטית" אלא מוכוונת ע"י הרוצים לערער על כל אחיזתנו בארץ. חלק ממלחמה על הארץ.

אי ההתייחסות כלכל תביעה פרטית בארץ – שכאשר נעשו דברים בתום לב יש אופציית פיצוי. לא הורסים. מי שלא דרש זאת מראש, זו הפרקליטות.

אטימות הלב של ה"בג"ץ", לא לראות בסכנה של זריקת משפחות על ילדיהן מבתיהם, סיבה מספקת לשבירת עיקרון "סופיות הדיון". לא ברור שאם היה מדובר בצער-בעלי-חיים מוכח, גם היו רואים בכך סיבה בלתי ראויה לסטיה מעיקרון זה.. ובוודאי שעצם האפשרות של חיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ע"י הצגת טיעונים נורמליים, כפי שהיה צריך להיעשות מראש, אינו כלל "גורם" אצל בית-משפט זה…

הרתיעה מחקיקה-למפרע במקרה כזה. כאשר מדובר בפס"ד שאינו קובע "צדק" אלא סה"כ מסתמך על כך שכבר נרשמה הודעת המדינה ונסגר הדיון – בדיוק כנגד זה יש לכנסת את הכלי של חקיקה למפרע: תיקון הטעות של הממשלה עצמה, באי פיקוח והנחיה נכונים של "שליחיה" מהפרקליטות. חולשה מוסרית היא, לחשוש שמא יש לכך שייכות כלשהי ל"חקיקה למפרע" שבאה לעוות פס"ד צודק לגופו של ענין, ע"י חקיקה קונקרטית למקרה ספציפי. אין לכך כך קשר.

המחשבה, שבסוף ה"עיסקה" תשתלם, כי יבנו יותר משיהרסו… אכן, נכון שככלי כנגד תביעות עתידיות, וכענישה למגישי התביעה הנוכחית, זו גישה נכונה. אם כי ראוי לבנות גם בלי זה. אבל לחשוב שאפשר "לדחות נפש מפני נפש"? להגיד ש"משתלם" לזרוק משפחות על ילדיהן מבתיהן, כי "נרוויח" מזה? איפה שמענו דבר כזה בעם ישראל? מה גם, עצם החיזיון של העתקת/הריסת בתים, רק בגלל איזו "להטוטנות" משפטית שכל נביעתה באה מהרצון לערער את אחיזתנו בארץ. לא מאיזו תחושת עוולה אישית של פלוני פרטי.

משפחות וילדים

תמצית העוול הזה, מתנקז מעבר לכלל האומה, גם אל אנשים ספציפיים, משפחות, ילדים.

וכעת, עומדת בפנינו השאלה: מה עושים עם הילדים במצב כזה. מה עם החששות, כיצד מנתבים בין הרצון לחנך לאהבה לבין הזעם המוצדק והאמיתי כנגד העוול ונושאיו. איך לא מערערים את בטחונו של הילד בטוב, בצדק. איפה הכח של אבא ואמא להגן על הבית. ומה עם המדינה שלנו, שאנחנו שמחים עליה, וזה מה שהממשלה עושה לנו. איך לא "שוברים" את הרצף של החיים מדברים כאלו.

 

מן הסתם, כל משפחה שצריכה להתמודד עם הדברים, יש לה את הכלים שלה, את החוסן המיוחד לה. אפשר אולי לנסות לתרום כמה כיווני חשיבה:

אופטימיות, הורים, הגנת הפרטיות

לילד, באופן טבעי, יש הרצון להתגבר, ללכת קדימה, לחפש איך בסוף בכל זאת יהיה בסדר, יצא טוב, הטוב ינצח. אלו דברים בריאים.

בדרך כלל, גם יש אמון בהורים, שיש להם את היכולת "לסדר את העניינים" במה שנוגע לכללות המשפחה.

ויש גם את "הדברים שלי". מה פתאום שמישהו יעז להיכנס לחדר שלי, לגעת בדברים שלי, ועוד מישהו זר… מה, הוא משוגע? פושע?..

והנה – איום ההרס, מאיים כביכול גם על התקוה והאופטימיות שהילד אוחז בהן בכל זאת, בצדק, בכל תוקף. גם, כביכול, על "הגנת ההורים" הטבעית: מה פתאום שמישהו יעז להיכנס לפה אם אבא לא ירשה לו.. גם על הפרטיות, על מה ש"שלי".

מאיים, חלילה, ב"חיתוך" של הרצף הנורמלי של הגדילה השמחה והשלוה.

 

[ולפני ההמשך – ידע כל מי שנתן יד לענין המתועב הזה, במה הוא שותף. העצות הלאה – הן לעליה מעל ה"צונאמי". לא להרגעת המצפון של מחולליו…]

לכאורה, עלינו להשתמש באותם כלים עצמם, בחיזוקם והעצמתם, כדי להתגבר. בלי סתירה למיצוי כל אופציית מאבק ציבורית, לכך שהדברים לא יגיעו לפעל, חלילה.

לדבר עם הילדים. להקשיב היטב, בנחת. אנחנו המבוגרים ואנחנו נעזור להם ונדריך אותם. אנחנו ביחד ונתחזק. גם אם הם מרגישים את הכאב והחרון שלנו עצמנו. הדיבור וההאזנה לילדים, הוא "זמן איכות" בפני עצמו. מקדישים לו זמן. זמנים. כמו, למשל, להליכה להפגנה… לשוחח.

להסביר את העוול, את הנבלה, בצורה מנומקת ומוסברת. ב"שליטה". לכל גיל כמידת תפיסתו, ובלשון המתאימה לו. ממש מעֵין הסעיפים שבראשית מאמרנו, או בדומה. כך לילד יש "תמונת מצב" בהירה, יש לו תודעת צדק, והוא החזק.. למה? כי כאשר אדם יודע שהוא צודק, יש לו חוסן פנימי. הוא יכול לבוז לעושי העוול. אולי לרחם עליהם. הוא מעליהם. גם עצם יכולת ה"שיפוט" של המצב נותנת חוסן מבפנים. חשוב מאד כשהחוץ "מתנייד". אנחנו גם לא "מטייחים". זה נותן אח"כ את האפשרות לעודד באמיתיות.

אפשר גם "ללמד זכות", "להסביר". לומר – הם פוחדים מה יגידו הגויים אם נודיע לכולם שכל הארץ שלנו. אבל זה לא נכון. הארץ שלנו, ועם זה אנחנו לא לוקחים לאף אחד מה שהוא מחזיק בצדק באופן פרטי.

דבר חשוב מאד נוסף – הוא ההעברה מהפרט אל הכלל. צריך לומר לילדים ברור: אין לממשלה שום דבר נגדנו, נגד המשפחה שלנו. אף אחד בחיים לא היה מעז לקחת לנו משהו שלנו. זה בגלל שהם לא היו מספיק חזקים לאחוז בארץ שלנו, לכן לא אמרו שבעצם כאן זה כמו כל מקום אחר בארץ: אדמה של המדינה, ואם מתברר אחרי הרבה זמן שבאמת זה היה שייך למישהו, טעות, אז נותנים לו פיצוי.

ואפשר גם להוסיף: אולי מהמאבק שלנו על הארץ יֵצֵא משהו טוב: קודם כל, להבא ידעו שצריך להגיד גם בבימ"ש, וגם לכל העולם, שזה שלנו, כל הארץ. חוץ מזה, בשביל ללמד לקח את אלו שחשבו שיהרסו את היישובים, עכשיו יבנו הרבה בתים אחרים, שלא יעזו יותר להגיד שצריך להחריב בית יהודי.

כלומר: אנחנו מרחיקים את הילד מההרגשה של העוול הפרטי, אל זה שמדובר במאבק כללי. כך הוא פחות נפגע; גם מרגיש חלק ממשהו חשוב.

בנידון הנוכחי, אכן צריך לומר לילדים, לענ"ד: אנחנו לגמרי לא מסכימים עם זה – כי לא צריך לעשות שום דבר בגלל השגעונות של אלו שרוצים לקלקל את ישוב הארץ. וגם זה מפריע לעבור מכאן אפילו מטר. אבל תדעו שבסופו של דבר, יהיה לנו את אותו הבית ממש, נעשה בדיוק אותה גינה – ויבנו כאן עוד 300 בתים. אנחנו ננצח.

כלומר: כמה שיותר המשכיות, לא "חיתוך החיים", ותקוה. אופטימיות לעתיד.

 

אחר כך, יש מקום ל"לימוד זכות", בצורה זהירה. עם כל החרון האמיתי והמוצדק שלנו, דומני שיש ענין "למתוח" ככל האפשר את האפשרות להסביר לילדים את הצד של ה"לא-רשעות" המכוונת, כשיש בכך משהו אמיתי. כמה שאפשר לא לשבור לילדים (אגב, גם לנו, בלי התעלמות מהמציאות) את האמון ברצון הטוב הבסיסי, ברצון לא לעשות עוול, עדיף.

אפשר לומר לילדים: תדעו, האמת שגם הממשלה לא רוצה לעשות את זה. הם היו צריכים להיות יותר אמיצים ולהגיד שזה לא בא בחשבון. הם לא בסדר, הם טעו. בגלל זה, הם רוצים להעביר את אותם בתים, לבנות עוד בתים, כדי לא להיות "רשעים" לגמרי. לתקן. אולי צריך להתפלל בשבילם – שה' יתן להם אומץ להגיד מול כל העולם: זאת הארץ שלנו, בלבד.

וגם יש מקום לומר: פעם, בגלות, היו זורקים יהודים ממקומם וזהו. היום, ב"ה, אנחנו בארץ ישראל. אנחנו לא יוצאים לגלות. ואפילו מי שעושה עוול כזה – חושב איך בכל זאת הוא יבנה את הארץ. התקדמנו. נקטה שבזכותנו, לא יהיו יותר דברים כאלו לעולם.

 

וביטחון גמור בה', אחרי כל ההסברות: תראו שה' יסובב את הכל לטובה.

האוירה המשפחתית החמה, ה"ביחד", הסברת המצב הבהירה, ההסברה שזה לא "נגדי" אישית, החוסן האידיאולוגי שלנו למעלה מעושי העוול, אי שקיעה בכעס ויאוש מוחלט מה"מימסד", התקוה הברורה והמפורטת לעתיד, נצחון דרכנו, הביטחון בה' – יביאו בעז"ה, עם הרבה תפילה, לכך שהילדים יצאו מחוזקים גם מהמאבקים שכלל לא רצינו שיגיעו אליהם. וה' ירחם על עמו ונחלתו.

 

(התפרסם בזמנו בטור שלי "חינוך תורני חיובי" בערוץ 7)