שאלה:
הבן שלי בן 9. לומד בתלמוד תורה, אוהב ללמוד וכו'.
יש לנו בעיה קטנה בשבת: הוא ממש לא אוהב ללכת לתפילה. הוא אומר שהתפילה משעממת. אני מבינה אותו? כן. אני משלימה עם זה? לא!
אז התחלנו עם צ'ופרים וכו', אבל אם זה לא צ'ופר ממש שווה, הוא לא יתאמץ ללכת. הוא הציע שנשלם לו 2 ש"ח על כל תפילה שהוא הולך אליה (!!!!)..
אין לי רעיונות איך לשדל אותו ללכת לתפילה.
אשמח לעצה.
תשובה
איזה מתוק: "שני ש"ח"…
צחקנו…
בהתייחסות למצב הקיים, יש לענ"ד, שני מרכיבים:
מצד אחד – מבינים את הילד. זה באמת "קשה".
מצד שני – אם לא מתרגלים, זה יכול אמנם להשתנות עם הזמן, כשהילד גדל ורואה דוגמה חיובית וכו'; אבל זה יכול גם להמשיך להיות "קשה" אח"כ, בגלל שמתרגלים למצב הנוכחי…
לכן, לכאורה, צריך למצוא דרך שמשלבת:
· הרגל חיובי הדרגתי.
· נתינת מוטיבציה מוחשית, עם חינוך.
· וזאת – בצד ההבנה לשלב בו הוא נמצא.
על כן, אולי כדאי קודם, לשבת ביחד ולהסביר – בלשון של ילדים – כמה התפילה חשובה. הזכות לדבר עם ה' (נגיד, הרב הראשי/ ביבי/דודו מהגן של דודו… כל ילד לפי המשל שמדבר אליו – היה מזמין אותך לשוחח איתו.. וכו'. לעשות הבדלה בין המשל הקטן-יחסית, לענין האמיתי – להסביר בנחת שזו זכות ושמחה).
גם להסביר שכאשר מתפללים ביחד, זו יותר זכות. ה' מסתכל עליהם בתור "עם ישראל", לא רק כמה מגיע לכל אחד.. את זה צריך להגיד לא ישירות ביחס להליכה שלו לבית הכנסת, אלא סתם על נושא התפילה, אחרת עלולה להיות "התנגדות" פנימית מראש.
אחר כך – להזכיר שיש דברים שאנחנו יודעים שהם מאד חשובים, ואנחנו רוצים אותם, אבל קשה לנו.. איך יכול להיות? הגוף לא זריז כמו השכל והלב; לפעמים הוא קצת עייף וכו'.
אח"כ – לחזור לנושא התפילה: אז אנחנו (גם הוא..) מבינים שזה חשוב וממש זכות, אבל לפעמים קצת מתעצלים.. צריך להגיע להסכמה על זה. שיבוא מתוכו.
אם כן, אנחנו צריכים למצוא ביחד עצה, איך לעשות את מה שאנחנו יודעים שטוב לעשות, אבל לפעמים קצת קשה.
הדבר הראשון שעוזר – הוא זה, שאנחנו יודעים שזה חשוב.
דבר שני – אפשר לתת בינתיים "עידוד" שגם לגוף שלנו יהיה חשק ללכת; וגם אם מרגישים בינתיים קצת "משעמם" כי עוד לא מבינים את כל התפילה (זה נותן תקוה לעתיד..).
דבר שלישי, בהדרגה. לא בבת אחת. כמה שמתרגלים, יותר קל ורואים שזה גם נחמד ומשמח.
אחרי שאמרנו את הדברים האלה – אפשר להסכים להצעתו: אז בשביל לעודד, ניתן גם פרס מסוים על כל פעם שאתה מצליח. הפרס הגדול – זה שאתה זוכה ללכת לתפילה ולהתרגל עד שזה יהיה לך קל ומשמח. הפרס "הקטן", שעכשיו אתה ממש מרגיש אותו (כלומר – אנחנו יודעים את זה…), זה הכסף. אבל המטרה היא להתרגל לכך, ולדעת שזה חשוב הרבה יותר מ2 שקל..
אם כן, יש לנו את הצד של החינוך – גם לגופו של נושא וגם לדרך איך מתמודדים עם נושא חשוב שקצת קשה ליישמו – וגם יש לנו מוטיבציה מוחשית, לעזר.
כעת – אפשר לקבוע לקבוע סדרים הדרגתיים:
בשלב הראשון, בשביל שיהיה לך יותר קל להתרגל, תהיה מהתחלת התפילה עד.. (לקבוע משהו סביר. חשוב להשתדל שזה יהיה מההתחלה. אלא אם כן שעה מוקדמת מידי, שאז אפשר לקבוע משעה מסויימת). אח"כ אפשר לשחק בחוץ, וחוזרים לקריאת התורה. קריאת התורה עוקבים עם חומש. מבחינה מסויימת, קריאת התורה יותר קל "מענין".
ולהסביר לילד את העיקרון: לפעמים מתחילים קצת, ואח"כ כבר יותר קל להוסיף. אם נראה שאתה כבר ממש "בעניינים" בבית הכנסת, נחשוב ביחד אם כבר הגעת לגיל שאתה יכול להוסיף.. כלומר: אנחנו בעצם הופכים גם את זה עצמו ל"פרס". ולקבוע איתו מה הוא מתפלל בזמן שהוא בביהכ"נ, אפשר לשים סימניות בסידור. שהרי לא יתחיל בשלב ראשון עם כל המזמורים שמוסיפים בשבת.
כך יש לנו גם "רציונאל" חינוכי, גם עידוד ממשי, גם שימת פרופורציות, גם יעד להמשך, וגם סדר מודרג שיותר קל לעמוד בו.
צריך גם להשתדל שבית הכנסת "ימשוך". למשל, שיתנו לו מידי פעם לגלול ספר תורה, עם "יישר כח" אח"כ. וכן, במקום שילדים שרים "אנעים זמירות".
כמו כן, אפשר בבקר: "כיבוד של ילדים לפני תפילת שבת", בשעה קבועה, אח"כ הולכים לבית כנסת.
הסדר הקבוע, וההרגל כשהוא באופן שאפשר להכיל, עם מוטיבציה ערכית ו"מוחשית", זה המפתח הגדול להתמדה.
[אגב, אם "משלמים", כדאי לכלול את זה עם עוד תפילה בשבוע או כד', שלא יהיה "שכר שבת"..]
בשולי הדברים, כדאי, אולי, לשים לב לכמה עקרונות שביסודם:
א. ראשית, אנחנו מדברים עם הילד, מסבירים. גם את הערך היסודי, גם את התהליך.
ב. בנוסף – איננו מתעלמים מהרגשתו הנוכחית. הן בנוגע לקושי שהוא מרגיש, הן בנוגע למה שיכול "לתפוס" אותו. אנחנו מבינים אותו. אבל אנחנו גם לא מפריזים ולא נשארים רק שם: אנחנו מאמינים ביכולת שלו להבין ערך, וגם להבין פרופורציה בין דברים. זה דבר עדִין בחינוך: גם להיות יכול באמת להזדהות עם הילד ועם מה שקשה לו או משמח אותו. ועם זה, ובהיעזר בכך, להיות יכולים לבנות גם מדרגה נוספת. לעלות בהדרגה.
ג. כמו כן, בענין ה"שכר".
יש הנסלדים מ"שכר" מוחשי, פרסים וקל וחומר "מָעות"..
ויש המפריזים בכך – כאילו כל החינוך הוא "מַסחרה"… תן וקח..
בוודאי שהחינוך בעיקרו הוא תהליך פנימי – להסביר את הערך, לעורר את הרצון, להרגיל..
וכאשר אפשר מכח הערך עצמו, השיחה עליו והדוגמה – הן האישית והן מסיפורים וכד' – להביא ליישומו, לאהבתו, להרגיל אליו ולקבעו, הרי זה משובח. וגם אז – ראוי בלי קשר לכך, להעניק לילד מפעם לפעם דברים שהוא מחבב לפי גילו ומצבו. גם אם לא כ"פרס" – פשוט מתוך אהבה ובתור מעשה טוב וחסד. סתם כדי לעשות לו טוב…
עם זה, פעמים רבות אנו מחנכים לדברים שהם "גבוהים" מהרגשתו הנוכחית של הילד. גם אם הוא יכול להבין את חשיבותם.
לשם כך, אנו יכולים להיעזר בדברים שכרגע הוא חש את הנעימות שבהם ולהציעם כ"פרס".
אמנם, אם נישאר בכך – עלול הענין העיקרי להידחק הצידה, והפרס יהיה מטרתו האמיתית. וזה לא טוב. המטרה שלנו היא שאת הטעם של השוקולד הוא ירגיש בתורה שלמד, ולמעלה מכך..
בשביל זה, אנחנון קודם כל מסבירים את החשיבות האמיתית של הדבר שעליו ניתן הפרס. מסבירים מהלב. אחר כך אומרים את האמת, שכדי שיהיה לך יותר קל "להרגיש" את זה – ניתן גם "פרס". הטעם הטוב של הפרס, השמחה בו, היא תעזור לך להרגיש גם את הטעם הטוב, את השמחה, במה שלמדת/עשית.
אם נגיד את זה מהלב, באמונה בדברינו – הילד אכן "ירגיש" כך. ואנו מגדירים: הפרס הגדול, הדבר עצמו. הפרס הקטן, הדבר המוחשי. ואנחנו לא מעמידים פנים: אנחנו יודעים שאת זה הילד מרגיש, אנחנו גם שמחים בשמחתו; אבל אנחנו גם יודעים מה באמת יותר חשוב, ושההרגשה ה"קטנה" תעזור להרגשה הגדולה.. ואם לא מיד – אז עם הזמן. עד שישמח ב"לשמה" הרבה יותר מכל פרס.
כך כתב הרמב"ם, שבתחילה לומד בשביל פרס, אחר כך בשביל הכבוד – עד שמגיע ללמוד לשמה.
וכתב הגר"א: "וצריך לחנכם בילדותם ללמוד לשם שמיים ואל ישגיח על האומרים כי הנער אין צריך לזה חס ושלום"..
האם הדברים בסתירה? לא. שהרי גם הגר"א עצמו כותב: וכן התינוקות, לא יכבידו עליהם כי אם בנחת וליתן להם פרוטות כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת..
אלא, נראה לכאורה שכך יישובם של דברים ושל מציאוּת: אנו אכן נסביר את ה"לשם שמיים", אליו נחנך. והפרס המוחשי, במקום שנצרך, יוכל לעזור למוטיבציה, להתיישבות הדברים על הלב, כ"חלוּת" לתחושת ערכם, ולהתרגלות בהם.
ומתוכו, ועם תחושת מתיקותו הראשונית – עולים למעלה ממנו..
