מאיתנו אל החינוך – על שישה דברים..
כיצד מחנכים?…
מי יוכל לענות על השאלה הזו, הרחבה מני ים…
כמה קולמוסים נשתברו עליה, כמה נסיונות נעשו – כמעט כמספר המתחנכים. ועדיין מתחדשים פרטי השיטות בה חדשים לבקרים.
ומכל מקום, ננסה לתרום את חלקנו הדל בהסבת שימת הלב לשישה דברים כשאנו רוצים לחנך למשהו. ממש ב"קצירת האומר" – בבחינת, תן לחכם ויחכם עוד:
עבודה עצמית. התייחסות ואהבה. הסברה בהירה ומעוררת של הערך. מה נדרש. הרגל. עידוד.
עבודה עצמית. אמרו חכמים "מי שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעים". להיות בתהליך של עבודה עצמית ובנין עצמי, התקדמות. בין על הדבר אליו מחנכים ספציפית ובין בכלל. כשהמחנך עובד על עצמו ובונה את עצמו מבפנים, אמירתו אמיתית יותר, נובעת מתוכו – וגם המתחנך מרגיש בכך. ובכלל – הדמות הטובה של המחנך הטוב, השם לב לחנך את עצמו, להיות טוב, נזכרת פעמים רבות יותר מפרטי הדברים עליהם דיבר…
התייחסות ואהבה. "את אשר יאהב …יוכיח". אין תוכחה בלי אהבה. עצם ההתייחסות – יחס הקירבה, ראיית הטוב, ההערכה והאמון באדם, ביכולתו ובטובו – היא עצמה כבר מעודדת טוב ומחנכת, והיא הצינור דרכו יעבור באמיתיות גם התוכן אליו רוצים לחנך. ובכלל האהבה – גם ההתייחסות המיוחדת לכל ילד כפי שהוא: אישיותו, בעיותיו וקשייו, שמחותיו והצלחותיו.
הסברה בהירה ומעוררת. מתוך האישיות ומתוך היחס – צריך להסביר ברור את הערך של מה שבאים לחנך אליו. את ה"לָמה" קודם ה"מה", גם אם טכנית צריך לפעמים להסביר קודם בכלליות את ה"מה". יבין הילד יותר או יבין לפעמים פחות, אבל ידע שטעם יש לדברים, רצון להיטיב ולא "גזרות" בעלמא, כפי שמצטייר בעיניו לפעמים.
אך כמובן, להשתדל שיבין היטב, לפי רמתו ויכולתו, ולפי המתאים לאישיותו הספציפית ועניינו. ולא רק הבנה בשכל, אלא כזו שמעוררת את הרצון, שהופכת אותו גם למחנך של עצמו. אכן, יש לעיתים גם מקום להסברה של שלילת השלילה, של הכיעור שברע, באופן שמעורר בנפש הישרה סלידה ממנו. אך המשקל המכריע – לעידוד הרצון אל הטוב מתוך ההתעוררות אליו, שמתוך הסברתו החיובית, העדינה, האמיתית. לעיתים צריך להאריך ולעיתים לקצר – לפי הענין והשומעים.
לפעמים – כשמדובר בערכים כלליים – די בכך. וכמובן, חוזרים על הדברים, מפעם לפעם, שוב ושוב, בהתעוררות הלב, בדוגמאות וסיפורים, בדיון מעורר, ביישום, באהבה, בדוגמה אישית…
וכשמדובר על ענין ספציפי נדרש, יש להוסיף, מתוך הסבר הערך והמוטיבציה שהזכרנו, ובקישור של המשך ישיר אליהם:
מה נדרש. להסביר מה היישום הנדרש, ההתנהגות, בין אם זה בין אדם לחבירו, בין אם זה בין אדם למקום, בין בהתנהגות כללית, בסדרים, במטלות.. להראות גם איך הדברים מופיעים את הערכים עליהם דיברנו ומיישמים אותם. ולהיות אמיתיים בכך… לא "לנצל" ערכים לדברים שאינם באמת מופיעים בהם, לבל יהיו לבוז…
אח"כ ההרגל. "ההרגל על כל דבר שילטון" כמשפט הקדום. התרגלות בהנהגה הנדרשת, עם תזכורת מידי פעם של ערכה ופרטיה, לקביעותה והפנמתה. זה עוזר להתגבר על יצר הרע של העצלות, שיכול לפעמים לשכון גם בצד הרצון הטוב. "כבדות החומר" בלשון הקדמונים.. "ותרגילנו בתורתך"…
עידוד. ויש לעודד את ההרגל הטוב. גם עידוד "רוחני" – בתזכורת ערכו, מה שפועלים על ידו, ובהפניית תשומת הלב לשיפור ולשיכלול שהוא מביא. "שיקוף" ההתקדמות.. גם עידוד בשיבוח ההתנהלות הטובה, לעיתים גם בפרסים. וגם איתם, תזכורת אמת ש"הפרס הגדול" הוא עצם הטוב אליו מתרגלים – ו"הפרס הקטן" הוא עידוד, לעורר את השימחה בטוב ע"י השימחה בפרס… הן אמת, שיש לפעמים מקום גם לגערה (מתונה. בונה. לא מעליבה! לא מתוך "יצר" שמחפש לגעור במישהו..), לפעמים גם ל"סנקציה" כלשהי, מתונה, כלפי התנהגות שלילית שמתוך זילזול ; אך גם הן, כשהכרחיות, ובאות מהכרה מדוקדקת של הילד והמצב, הן מיעוט, ומגמתן – הפניה אל הטוב, חזרה לפסים של טוב, ומתוך כך שיבוחו ועידודו. ומסיימים בטוב…
