שאלה (של אמא): מה עושים עם ילד – בן 8 – שכל פעם שהוא מתעצבן, הוא מלכלך את הפה.

הוא חוזר עם מילים של ילד מהכיתה [בן… ועוד כל מיני]. ברמה של הכיתה הנושא בטיפול, הבעיה שהמילים האלה נידבקו אליו ואין לי מושג איך להגיב, אני מוצאת את עצמי סולדת מהילד שלי, אף פעם לא האמנתי שבבית שלנו ישמעו כאלה מילים….

 

תשובה:

אולי, לקחת אותו לשיחה בזמן נינוח, באהבה וסימפטיה. לשאול אותו איזה דברים מרגיזים אותו במיוחד…

מן הסתם הוא יזכיר גם סיטואציות בבית.

"להבין" אותו.

אח"כ לשאול, אז מה אתה עושה?..

מהר תגיעו לכך שהוא גם "אומר מילים" תוך-כדי..

ואז תעשי "חלוקה".

תגידי לו: שאתה מתרגז על דברים מסויימים, אפשר להבין.

צריך גם לחשוב איך אפשר לעזור בעניינים האלו.

אבל תדע – גם כשמתרגזים, יש גבולות. יכולים להיות בחיים דברים שמרגיזים, לפעמים אפילו בצדק. אבל כל אחד מבין שיש גבול. הרי אדם שכאשר הוא מתרגז, יקח מקל ויתחיל להרביץ, המשטרה תעצור אותו, נכון? למה? כי הוא "משתגע".. גם כשמתרגזים, אפילו באופן מוצדק – צריך לדעת שיש גבול איך אומרים את זה, מה עושים. צריך להתאפק. וגם מוצדק לחשוב איך פותרים את מה שמרגיז.

 

אחרי שהעיקרון ברור, מדברים עליו קצת; הילד מבין, עוברים לנושא הדיבור.

ראיתי שבזמן האחרון, כשאתה מתרגז – יוצאות לך מילים לא-יפות. זה לא בא ממך, זה נכון. זה מאיזה חבר. אבל תדע לך שלפעמים "מתלבש" משהו על הכעס. כמו מילים כאלה. ואז כשאדם מתרגז, זה כבר "יוצא" לו. אבל יש בזה משהו מאד לא טוב:

קודם כל – מתרגלים כך לכעוס ב"התפרצות", לא בשליטה. זה דבר מכוער. שאדם הוא קצת כמו בעל-חיים, לא שולט על עצמו. זה מבייש את עצמו. דבר שני – מילים מלוכלכות, זה מוריד את הרמה שלו. הוא אומר דברים שהוא יודע שהם לא יפים. מדבר בצורה שלא מתאימה לו בכלל. אתה הרי ילד טוב. זה ממש לא מתאים לך.

 

אחרי שהבנו את ה"רציונאל" – חוזרים ומסכמים: אז קודם כל – בכלל צריך שליטה גם כשמתרגזים. דבר שני – חלק מהשליטה זה גם על מילים. דבר שלישי – צריך לדעת שכמה ש"מתרגלים" חלילה, זה יותר קשה לשלוט. ואז גם כשרוצים – זה יוצא ויכול לגרום אי נעימות גדולה. לא ראוי וגם מה חושבים על מי שמדבר כך.. וההיפך – כשמתרגלים לדיבור שמתאפק גם בזמן רוגז, כבר יותר קל לדבר כך גם אז…

 

אז מה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה? יש לך רעיונות? להפוך את הילד ל"שותף" במשימה.

ואפשר להציע: אולי כל פעם שמתחילים מילים כאלה, אם הצלחת לשים לב ולעצור לבד – כל הכבוד. אם לא, אני אעשה לך "סימן" שנחליט עליו. כשאתה עוצר, אפילו בזמן כעס, זה ניסיון גדול. כל הכבוד. ונקבע איזה פרס על כל פעם שהצלחת בזמן כעס לא לדבר כך, או לעצור.

עד שתתרגל בחזרה שאין בכלל דיבורים כאלה. זה יהיה הפרס הכי גדול – שיש לך שליטה על הפה. ושיש לך פה נקי.

פה של יהודי – זה בשביל דברים אחרים לגמרי..

 

אחרי שמסכמים – צריך גם לדבר על "מה כן".

אני מבינה שצריך לעזור אם משהו מרגיז. אז בוא נחליט שקודם כל לא "מתרגזים" מכל דבר. לפעמים אתה רוצה כך ומישהו אחר (אח, חבר, אבא ואמא) אחרת. אפשר לדבר. זו עדיין לא סיבה לכעס.

אבל אם משהו באמת מרגיז – בוא נקבע שאתה ממתין רגע, נושם עמוק, חושב איך אפשר לפתור בלי להתפרץ. אם לא מוצא – בא להגיד. נחשוב ביחד איך לעזור.

ותסכמי שוב: אז הסברנו שצריך להתאפק.

הסברנו שגם בדיבורים מתאפקים.

הסברנו מה עושה הכעס, ואיך הוא יכול להרגיל לדברים שלא רוצים בהם.

הצענו דרך איך להתרגל מחדש לא לדבר בצורות כאלה.

וגם – הצענו משהו "במקום". לשוחח כשמשהו מרגיז ולא מצליחים למצוא לבד פתירון – אנחנו באמת נשתדל לעזור.