ז' באדר – יום לידת ופטירת משה רבנו ע"ה

כך מעידה התורה (שמות יב, ג): "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאד מִכּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". וגם: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים".

על משה רבינו, אין לנו מילים לדבר. חרדת קודש. ואפילו המילים הללו קטנות מדי, שכּן.. הן מילים.

אך הננו יכולים לראות מה שאמרה תורה – “תורה ציוה לנו משה", שהיא "תורת ה' תמימה משיבת נפש" – ואנו רואים שהתורה מעידה על משה שהיה עניו מכל האדם, ועם זה שהיה גדול הנביאים ולא קם נביא כמוהו.

מוכרחים אנו להבין ששני הצדדים הללו הם ענין אחד: מקור כל הגודל והטוב הוא דבר ה'. כמה שהאדם יותר דבוק בה', הוא יותר גדול. ומכיוון שהוא מתקרב אל מקור השפע, הגודל והטוב האין סופי – הרי הוא מתמלא בענוה אין קץ, שלא יכול להשיגה באמת מי שקטן ממנו. וכן להיפך – כמה שאדם יותר מבטל עצמו בפני מקור הכל, כך אין בו חסימות קטנות ואגואיסטיות, והוא אכן מתמלא בשפע טוב וגודל של אמת. נמצאו הגדולה והענוה, שממבט שטחי ראשוני נראות סותרות, משלימות זו את זו ותלויות זו בזו.

כשאנו מתבוננים בנושא של חינוך לענוה – הננו נתקלים במבוכה מסוימת שאולי אף התעצמה בדורותינו:

מצד אחד, המושגים של חשיבות התדמית העצמית, החשבת הערך העצמי – קנו להם שביתה בלב מחנכים ופסיכולוגים. גם בסתם התבוננות פשוטה אפשר לראות כמה חשוב שילד יחזיק את עצמו "שוה".. כמה זה מעודד ונותן כוחות. כמה הזהירה תורה ופירשו חז"ל על הונאת דברים, עלבון, השפלה. מאידך, כבר אמרו חז"ל: מה שעשתה חכמה עטרה לראשה – עשתה ענוה עקב לסולייתה. גידלו את הענוה מעל החכמה, וכל התורה מלאה בשבח ענוי ארץ ושפלי רוח.
דבר זה מעורר אותנו לעיון: האם יש סתירה בדברים? שמא צורך בבירור מדויק יותר של המושגים?

כך כותב הגאון האדר"ת זצ”ל (רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים, רבה של ירושלים לפני כמאה שנה וחותנו של הרב קוק זצ"ל. מגדולי גאוני דורו ובעל מידות מופלא): "מעודי אני שונא את הגאוה. עוד מילדותי וקטנותי תעבתי בלבי את האיש אשר ראיתי בו סימני גאוה. כפי דמיוני, ב"ה שאין בלבי שום שמץ גאוה, אם כי פעמים הרבה אני רואה טיב כשרונותי ומעלות המעטות בי, אבל ב"ה אינני נפעל להתגאות על ידי זה" (ובהמשך כותב: אני מכיר ערכי הדל ותורתי המעטה מאוד, שאין לי כלל וכלל במה להתפאר, ואין בי מידת ענוה כלל, רק פשוטו כמשמעו, שאין בי כלום ואינני כלום..).

כמובן, איפה אנחנו ואיפה האדר"ת (אדם שחיבר עשרות ספרים בגאונות וכותב "תורתי המעטה מאוד"..) – אבל עיקרון חשוב למדנו מדבריו: יכול אדם שידע על כישרון או מעלה שיש בו, ואין הדבר זהה לגאוה; אף "אינו נפעל להתגאות על ידי זה". לוקח את הדבר כעובדה, אולי גם שמח בה, ואינו "מתנפח" כהו-זה, לא חושב עצמו ל"משהו"..

אכן, ה"התנפחות", ההחשבה העצמית היתרה, ה"אני, אני, אני.." סותמים בפני האדם את ראיית מקומו, את ההתעלות (שהרי הוא כבר..הכל), את כבוד הבריות והמקובלוּת עליהם, את שמחת האמת שבראיית הגודל והשגב – והעליה אליו מדרגה אחר מדרגה.

לאידך, הזילות העצמית, היאוש מעצמו חלילה, ה"סמרטוטיות", הן היפך כבוד צלם אלוקים שבאדם, היפך השמחה, היפך תקווַת העליה.

כך מזהיר רבי נחמן מברסלב ב"תורה" המפוסמת שלו (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב), שיחפש האדם את נקודת הטוב שיש בו. ולא בִּמקום הראיה המציאותית שיש בה גם יכולת לביקורת עצמית. אלא גם אם רואה את עצמו בעומק הרע, חלילה, גם שם יחפש את מעט הטוב שיש בו (ואומר הרב קוק זצ"ל: אפילו חשבונו מעורפל כל כך עד שאינו מוצא בעצמו טוב, הלוא זה שיש לו באותה עת ביקורת עצמית כזו, רגש מוסרי כזה – זה עצמו מורה על הטוב שבו, ויתחזק בכך וישמח עצמו בזה). ועל ידי ראיית הטוב יעלה – וכבר אינו היכן שהיה קודם לכן. ושוב – ימצא את הטוב שיש בו כעת, וכך יעלה מדרגה אחר מדרגה.

ושלא נטעה לחשוב שזה בא במקום העבודה העצמית, של תורה ותפילה ומעשים טובים, מדגיש רבי נחמן שהנסיון מראה שאנשים שלא הסתכלו כך, לא התאמצו גם במה שיכלו, כי איבדו את המוטיבציה והאמון העצמי. ועל כן, "הזהיר מאוד" "ללכת" עם התורה הזאת..

נמצינו למדים, שהגאוה מתועבת והחולשה אינה מעלה.. "העוז והענוה לחי עולמים" ובמידותיו עלינו לדבוק.

איך נחנך ילדים לעוז ולענוה כאחד? להיותם בלתי "מתנפחים", בלתי מתגאים איש על רעהו, בלתי "מחשיבים את עצמם" עד כדי סתימת האישיות, סתימת יכולת הקבלה מאחרים ומגדולים מהם, בלתי תלויים נפשית בגאוה שכזו – ועם זה, בעלי שמחת חיים, אמון בכחותיהם, בטוב שבהם, ראיית עצמם כ"שווים", כיכולים, מלאי עוז ועוצמה?

קודם כל, כמובן, עלינו לחנך את עצמנו לכך. לא נעים.. אבל החינוך, כמובן, אינו מפלט מעבודה עצמית בשם הצורך "לומר לאחרים"… אדרבה, מי שיש בו יראת שמיים – דבריו נשמעים (והיה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מדגיש: קודם כל, נשמעים לעצמו. ומתוך כך – גם לאחרים). אכן, לפעמים אנחנו עושים את עבודתנו העצמית ביחד עם הילדים. איתם אנו חוזרים לקומת הבסיס ובונים משם. זה בבחינת שכר שיש למי שמלמד ילדים באמונה.

יש להדגיש שהאמון העצמי שיש לילד בכחותיו, התדמית העצמית שלו, זה דבר קריטי. מחנך עויין, חלילה, שמשפיל את הילדים, מעליב אותם, משדר זלזול, "ביטול", חס ושלום, אפילו בלי מילים, אינו יכול לחנך. שיחזור בתשובה שלימה. "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", כאמור במסכת אבות.

ילד (ולא רק ילד..) שאומרים לו באופן הנכון, שהוא חכם, טוב, שעשה עבודה יפה, שהתנהג בצורה טובה, הדבר מעצים "על-המקום" את כוחות הטוב שבו, מוציאם לפעל עוד יותר. וחלילה חלילה להיפך..

אכן, אין מדובר באופן שמביא לזחיחות הדעת אלא בצורה שמביאה לשמחה, לעוד רצון טוב. וזה דבר שניתן לראות בקלות. ילד שסתם יגידו לו כל הזמן: אתה הילד הכי חכם בעולם.. כמובן, יתמלא בגאוה מטופשת. אולי גם קצת בחכמה, אך יותר מזה באיזו שלוה אוילית שאינו צריך להתאמץ, והתנשאות מטופשת על סביבותיו.

אך ילד שעשה עבודה טובה, שאמר רעיון יפה, ואנו נגיד לו לגופו של ענין, בהתפעלות: “איזה חכם אתה, איזה רעיון יפה" – או סתם הַחְמָאה וחיזוק מפעם לפעם, מילה טובה – הרי שהדבר יעודד אותו, ישמח אותו, יתן לו כחות. לפעמים אפילו סבלנות יתר כלפי חבריו; שהרי מי שיש לו ביטחון שָלֵו בכחות עצמו, אינו רואה צורך להיבנות ע"י השפלת זולתו. אפשר להבחין על הילדים: מתי שבח הוא בגדר בונה, ומתי הוא "מציף"..

הדברים גם משתנים מילד לילד, לעיתים מגיל לגיל: יש ילד שככלל צריך יותר לחיזוק – ויש מי שכל כך "מחזיק מעצמו", שצריך איתו יותר מתינות, לא לגרום לו "להיסתם" מרוב גאוה (אם כי גם כזה צריך בדיקה מדוקדקת: לעיתים, דווקא הרברבנות באה מתוך חוסר ביטחון עצמי וצורך לחפות על כך. ואז – אדרבה, צריך לשבח באופן רגוע, עקבי, עד שיירגע מהצורך הזה)..

וגם מי שמפגין ביטחון עצמי רב אינו צריך להיענש על כך. יש לבדוק את "יכולת ההכלה" שלו. לפעמים כל שבח רק מוסיף לו טוב, אינו "נפעל להתגאות מזה", רק שמח. לפעמים "נסתם" – ואז צריך הנהגה קצת שונה. כמובן, בלי לפגוע ולהעליב. אולי לשוחח, לציין את הטוב שיש וכמה חשוב שאדם יודע להשתמש בטוב שבו כדי לעלות עוד. להכיר שיש מה לעלות ודווקא זו השמחה האמיתית. לפעמים, "השכל בא עם הזמן"…

על כן, לכאורה, נראה שכאשר אנו רוצים לחנך ילדים לעוז וענוה כאחד – אולי טוב להעמיד את הסברת הענוה על שלשה עיקרים:

האחד – כל מה שיש בנו הוא מה'. כל הטוב שיש לנו – ה' נתן לנו. אנחנו יכולים לשמוח בכל נקודה של טוב שה' נתן לנו, בכל הצלחה. טוב שנשמח בזה. גם להודות על כך לה'. כך אנו "ממירים" את הגאוה הרעה בשמחה הטובה, מתחזקים בטוב שיש בנו – וזוכרים שזה מה'.

השני – כמובן יש לנו עוד הרבה להתקדם, להוסיף טוב. להציג את זה כאתגר משמח. ובכן, במקום לטפוח לעצמנו על הכרס – אנו משתמשים בשמחה על נקודות הטוב שבנו, על ההצלחה, כבסיס וכהוספת כח לעוד התעלות והשתלמות. כלל גדול בהלכות הכנת מצה (וכידוע המצה היא סמל הענוה) כל זמן שמתעסק בבצק – אינו מחמיץ.. כשאדם עוסק בכשרונות שיש בו, לעליה, לפרודוקטיביות – הוא מוסיף בהם טוב ושמחה ואינו מחמיץ מגאוה מטופשת.

והשלישי – לזכור שגם באחרים יש טוב. בכל אחד יש טוב מיוחד. זה דבר משמח. כולם בנים של ה', טוב שלכל אחד יש משהו מיוחד ויש תפקיד מיוחד בעולם. צריך ליצור אוירה של חברה מכבדת, “מפרגנת", שבה כל אחד מסתכל בעין טובה על הטוב שבחבירו. כמה שילד יותר בטוח בטוב שבו – כך קל לו יותר לשבח את חבירו. וכמה שהוא ישבח את חבירו – כך תהיה לחבירו שמחה גדולה יותר לשבח ולעודד גם אותו, לראות או הטוב שבו. וזה מהלך שבו הטוב הייחודי לכל אחד מתפתח מכח עידודו, ללא התנפחות יתירה כי גם הוא מסתכל בעין טובה על זולתו.

כמובן, לדברים אלו אין קשר לביקורת הנדרשת על התנהגות לא רצויה. אין צורך "להחניף" לגבי דברים שאינם ראויים. אפשר לכבד ילד, לתת בו אמון, לאהוב אותו – בלי לקבל כל התנהגות שלו כטובה. להיפך, ילד צריך את ההכוונה הזו. אלא שעליה להיעשות, ככל תוכחה, מתוך קירבה, הקשבה, הבנת המצב והילד. "את אשר יאהב… יוכיח".

לפעמים אנו צריכים להרגיש אפילו "הזדהות" עם השמחה שהיתה לילד במעשה שובבות כלשהו, כדי שנוכל אח"כ לומר "אמנם… אבל המחיר של זה כבד מדי" ולהסביר. להדריך להבא. לתת אמון ביכולת ובתיקון. כשילד מרגיש שאנו "איתו", מבינים אותו, נוכל גם להסתייג חד משמעית ממה שאינו ראוי, להסביר בנחת, והוא – בעז"ה – גם יקבל וגם יוסיף אהבה למי שמדריכו. תדמיתו העצמית לא תיפגע; אדרבה תיבנה באמיתיות.

כל הדברים הללו – ככיוון לחשיבה בנושא. אפשר לחשוב, להשיג, להאיר ולהעיר. אחרי הכל – מי אנחנו שנתגאה להדריך בענייני ענוה…