כתב בספר "בני יששכר", לרבי צבי אלימלך מדינוב זצ"ל: "…מה שקיבלנו מרבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר, יפה ומהודר, שיזמין ה'יתברך בעת המצטרך למצוה. כי הנה זה היום אשר עולה השָֹרף באילנות והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל. הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא, ראשית יסוד הצמיחה,שיזמן לו השם יתברך לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פירות.."
טוב להתפלל בטו בשבט על אתרוג נאה, שהרי אמרו חכמים שאז מתחיל השרף לעלות באילנות. בכן, זמן הגון להתפלל על האתרוג של סוכות הבא כשמתחילה לעלות חִיות מחודשת בעץ.
יניקת העץ מן האדמה, שורשיו בה; ופירותיו מתחדשים בו – בהתאמה לסוגו, בהשקיה והזנה לפי עניינו.
האדם יונק מעומק נשמתו, שהיא הופעה, גוון, של נשמת ישראל, חלק אלו-ה ממעל. ונשמתו מתגלה באופיו הייחודי, בתכונותיו היסודיות.
מה"בני יששכר" למדנו כמה כללים חשובים בענייני גידולו,התפתחותו וחינוכו.
קודם כל, שימת הלב לחינוך, להשפעה, להתגדלות – צריכה להיות מההתחלה..
רק מתחיל השרף לעלות באילנות, בתוכיותם, עוד טרם ליבלבו – וכבר, יתפלל על אתרוג נאה, על הפרי המוגמר בהדר שלמותו.
ובמקביל – שימת הלב אל החינוך, אל האוירה, מההתחלה. ולאו דווקא החינוך המילולי. כל שלב בהתגדלות – לפי מה שמתאים לו. עצם החום והיחס הנעים, המעודד. שלילת השפעות מזיקות, מזעזעות. אוירה מתאימה, בנחת. פתיחות. אמון. אחר כך ההרגלים הטובים – "סור מרע ועשה טוב", וכן הלאה, כל שלב כעניינו.
וכן אנו למדים – שיש, מלבד העיסוק בכל שלב בפני עצמו, גם שימת לב מראש אל הכיוון העתידי. אל ה"אתרוג".. לא במובן שהשלבים לפני כן אינם בעלי חשיבות עצמית. אדרבה, ההבטה אל הכיוון בו יתגדל אדם מישראל – מקנה לכל שלב ערך מיוחד, לכשלעצמו. נדבך שמתוך מיצויו נבנה גם ההמשך בצורה בריאה. כל שלב בונה משהו באישיות, בליבלוב, גם כשכבר מגיע השלב הבא. התפתחות של כל כח בעיתו בצורה בריאה – נותנת נוסף על ערכה העצמי גם בסיס טוב להמשך; ומאידך – ידיעת הכיוון, השייכות הפנימית שלנו אליו, מיישרת כל שלב בבניין האישיות, מזככת אותו ומוסיפה עוצמה.
כשיש, למשל, אל מול עיני הרוח, אישיות משוכללת במידותיה – יש גם עזרה ב"עבודת המידות" עדינה מגיל צעיר, שרואה את ההתפתחות שבכך. כמובן, כל זמן וכל אחד לפי מה שמתאים לו. בלי לחץ, בהבנה שיש גוונים שונים, לפעמים ממש הפכיים, בעבודה זו לפי שלבי החיים – אך יש שימת לב. ואכן, יש גם מקום ל"מיקצה שיפורים", לעיתים צריך לתקן, לשפר "למפרע" שלבים מסויימים..
כמו כן – מכל גרעין גדל העץ שלו. ילדים לא מחנכים ב"שלשות"… מגרעין של תפוח לא יצא אפרסק, וגם מתפוז לא יצא אתרוג. גם אם מישהו מאוד יכעס ויסביר שיותר טוב להיות אתרוג.. וה"חידוש" הגדול – שבניגוד לעצים, הגרעין שבא מעץ זה, לא בהכרח מגדל אותו זן…
צריך לגדל את הילד בהתאם לעניינו. כך יֵצא ילד בריא ולא מעוקם.קודם כל, בהתאם לעניינו כילד מישראל – ובזה יש מכנה משותף רחב. ככלל, התורה – על ערכיה, מידותיה, מצוותיה, תכניה – היא המזון הטבעי לאדם מישראל משחר ילדותו. אברהם אבינו, הוא "גיבור ילדות" טבעי לילד מישראל, כי ממנו הפְּנים שלו, של כולנו. וכן הלאה. על גבי זה, יש האופי המיוחד לכל אחד. נטיותיו וכחותיו. צריך הרבה תשומת לב איך "מגיעים" לכל אחד, ואיך עוזרים לו להיבנות בהתאם לטוב המיוחד שבו. בשביל זה צריכים הרבה סבלנות, אורך רוח, אהבה וכבוד.
ההתגדלות היא בהשקיה, בתפילה, בתקווה. כללו של דבר, עיקרה בריבוי חיוב. אכן, יש גם מקום לערוגה, ה"צָלחת" שמסביב לעץ. צריך תיחום, התרגלות- באופן לא אגרסיבי – בגבולות; בשיתוף הסברה לפעמים, על מטרתם. מלבד עצמם, הם גם בונים כח של איפוק כשהם במידתם הנכונה.
אך עיקר הצמיחה היא בעידוד החיוב, ההתענינות, הטוב – במידות ובמעשה. והרבה דרכים לכך – בסיפור, בלימוד, בשיחה, בשבח, בדוגמה ובהקרנה אישית. וגם העידוד הזה – לכל ילד לפי מה שמתאים לו. אישית. אם כי יש גם את ה"אנחנו" – וגם זה חלק מהחינוך: אנחנו כקבוצה, אנחנו כעם ישראל. אך באופן מתחשב, בלתי "חונק" לחלוטין. דבר משמח שטוב להשתייך אליו, גם כשיש בו חובות.
ולפני הכל ומעל הכל – אנו למדים מה"בני יששכר"שמתפללים.. מההתחלה מתפללים. ולא מתביישים להתפלל לאתרוג נאה. התפילה היא, כמובן,לה'. היא לא לחץ על הילד. ההשתדלות שלנו היא בטיפוחו הסבלני והמתמיד, המכבד, האוהב, המעודד, המחנך.
ומעבר למכנה המשותף של האתרוג – ילד ילד ו"אתרוגיותו"שלו: בצבע, בצורה, ב"שפיץ", בשורש, בבליטותיו. בלתי מורכב, מקורי – וכשר למהדרין. ותפילה – מתחילתו, משיעלה השָֹרף.
