למה ילדים אוהבים להתחפש (לא כולם..)?
אולי…
ראשית – פשוט שמים אלי לב, אישית, מחפשים אותי, מכרכרים סביבי, מצלמים… אני חשוב. אני אישית.
שנית, עם התחפושת יש לי ממש יחוד מודגש. וגם אם עוד הרבה מתחפשים בדיוק למה שאני – לא דומה… כל תחפושת זה מיוחד…
ועוד:
לפעמים מתחפשים למה שחולמים להיות… ברגע אחד – ואני כלה, איזו התרגשות…
לפעמים לְמה שלא רוצים, אולי לְמה שקצת מפחדים: התחפשתי, וכבר יש לי שליטה על הדמות הזו, כי הרי באמת זו רק תחפושת – ואני זה אני; אז הנה, אני עושה עם זה מה שרוצה.. רגע, אני "כמוהו" – ורגע אח"כ, אוכל אוזני המן, ושיתפוצץ לו ההמן שאני מלובש בו…
לפעמים – סתם מתחפשים ל "מה שכולם". גם זה נכון לעיתים לילדים בתחושתם. "אני עם כולם"…
לפעמים סתם לחץ חברתי…
לפעמים, מה שההורים רוצים שארצה… גם בסדר, כל זמן שאני לא מרגיש "ההיפך"…
והכל צבעוני – פסיפס של ילדים, כולם מיוחדים, מגוונים – ומכולם עולה שמחה אחת שממלאת את האוויר. כולם בפנים מאירות, כל אחד איך שהוא רוצה להיות ואין עין צרה בחברתה…
וגם – פנים קצת חוששות: איך יקבלו, מה יאמרו בכיתה? מה יהיה אם איזה "המן" קטן יצא מהיצר הרע של מישהו וילעג?…
ומי המציא את תחרות התחפושות הזו?… למה לעשות תחרות – מה, אתה רוצה שאני אתחפש ולא אהיה אני – כלומר התחפושת שהיא באמת שלי… רק בשביל הפרס?
התחפושת הכי יפה זה מה שמתאים לי. מה שמתאים לי להתחפש. מה שמוצא חן בעיני…
ויש ילדים שלא אוהבים להתחפש..
יש להם שלווה באופי שלהם, באיזון הפנימי שלהם. אין להם כל ענין להיות לרגע כאילו מישהו אחר.זה מרעיש מידי, שמחתם בשלוותם.
ויש כאלו – שאולי היו רוצים… אבל החשש מהחֶברה… חבל, אבל לא נורא. לא בכח. אולי רק בבית? שם כולם ישבחו (ולהיזהר – אחים ושאר קרובים: רק עידוד. פה מבחן לא על התחפושת, אלא על אני… אני טוב, אוהבים אותי, מעודדים אותי? זו רק תחפושת – לא זה לא זה… זה אני..).
ואחרי הכל: באמת אני בן חורין. כי אחרי כל מה שנדמה לכם איך אני נראה, מאחורי התחפושת, זה ממש אני – בלי קשר למה שאתם רואים. לפעמים זה הכי אני… סוף סוף כולם מרוכזים במסכה – ואני, שמאחריה, יכול להיות אני באמת בלי צורך לעשות הצגות לאף אחד. אפשר לנשום…
איך היו אומרים היהודים: "פורים הוא לא חג וקדחת היא לא מחלה"…
היה מרן הרב צבי יהודה זצ"ל מסביר את האימרה (בערך): קדחת – חום – זה לא מחלה, זה סימפטום כללי. גם פורים – זה לא "חג" אחד, זה סימפטום כללי שלנו…
פורים, זה ה"פשט" של הטבע – נראה לך שאינך רואה את הקב"ה? הכל תחפושת..
בפורים, במגילה, רואים איך כל המהלכים הכי טבעיים, כביכול, התגלגלות דבר מתוך דבר, ואפילו בביב המשתאות של שושן… הכל מכוון בסתר המדרגה ביד ה', עד להיגלותו לישועתם של ישראל, ואז גם הטבע צוהל עימם, הנה גם הוא יד ה'. אין שמחה גדולה מזו – כל מעשינו פעלת לנו, על ידינו, בתוכנו, רצון ה' בקיומנו, בתוך העולם הזה וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.
וגם התחפושת של הילד שלנו בפורים – שייכת לפשט של כל השנה.
הרצון לתשומת לב, לטיפול האישי, לאכפתיות שאני שמח באיך שאני נראה, ושימת הלב לעודד ולשבח ולהתפעל…
היכולת לחלום, ושיקבלו בהבנה את חלומותי, גם אם הם צריכים "שיפוץ"…
היכולת להתגבר על הרשעים… אפילו רק בתוך עצמי…
האפשרות להיות לפעמים קצת שונה, הכל בגבולות האפשר – תחפושת לא דליקה, ובלי להבהיל אחרים…
היכולת להיות אני, ולשמוח שגם אחרים מרגישים טוב עם מה שהם…
ובלי תחרויות כל הזמן, הכי חשוב שאני ארגיש שלם עם עצמי.. תתאמצו בשביל זה…
השמחה של מצוה… ואני שותף חשוב בתוכה, ומרגיש אותה.
והעיקר – תזכרו לכם: אני זה אני גם אם אני בתחפושת. אתם חושבים שאני ערבי? מה פתאום – אני הבן שלכם…
