באופן רגיל, אנו מוצאים בכיתה רמות שונות של תלמידים, מבחינת יכולת הלמידה וכישורי הלמידה.

חלק מרוכזים יותר – וחלק פחות. חלק מבינים מהר יותר וחלק – יותר לאט. חלק "חריפים" יותר וחלק – פחות. חלק אוהבים "לחדש", להקשות ולתרץ; וחלק – מעדיפים לבסס את מה שהקשיבו אליו.

כמובן, הדבר אינו מעיד בהכרח על המכלול. יכול להיות ילד בעל מידות מצוינות, והבנתו איטית יותר. יתכן גם פוטנציאל שלעת עתה לא יצא לפועל.

על כן, השאלה כאן איננה לגבי הערכה "מוחלטת" של הילדים, כמובן, אלא כיצד אנו מתמודדים עם הצורך לדבר אל כל הכיתה – כאשר מצד אחד יש סיכון שחלק אינם מבינים; ומאידך – שחלק "ישתעממו" אם נסביר לאט מידי וכד'.

וגם לכתחילה, צריך לחשוב כיצד ניתן כמה שאפשר מענה לאלו שיכולים יותר, ועם זה הבנה טובה למי שכרגע תופסים פחות, או לאט, או פחות מרוכזים.

ככלל, נראים הדברים שאנו יכולים להתייחס בערך לשלש רמות:

הרוב – שב"אמצע" לפי רמת הכיתה.

מיעוט של "מבריקים" יותר.

ומיעוט של מתקשים יותר בלמידה.

על כן – מה שאנו רוצים להציע הוא מהלך פשוט לשיעור המילולי [ונקדים – איננו מתייחסים כרגע לעבודה בכתב, עצמית או כחזרה; ששם קל יותר לתת בהתחלה שאלות פשוטות וכלליות יותר – של הבנה בסיסית – ואח"כ מטלות מעמיקות יותר. וממילא – כאשר מודיעים מראש מהו החלק הבסיסי, ומה ל"מי שגמר", "אתגר" – יכולים כולם להיות מרוצים. בעלי ההבנה הבסיסית, מה"יישר כח" על ההשלמה הנכונה של "העיקר". המצטיינים, מה"כל הכבוד", שנאמר באופן פרטי, על מה שמעבר לכך]:

ככלל, דומני שהדרך הנכונה היא לדבר אל "מרכז הכיתה". ברמה שמתאימה למרבית התלמידים, בבהירות ככל האפשר, ובשיתוף כמה שיותר מה"סקאלה" של הכיתה.
גם בחלק הזה – לא להיות דוגמאטיים. אפשר הערות קצרות, חריפות יותר, שהמצטיינים קולטים, ואנו חוזרים מיד לרצף, באופן שהשאר אינם מאבדים את המהלך. ואפשר גם עוד טיפה ביאור פה ושם, כדי "לקלוט" גם את מי שלא כ"כ בעניינים.

אך באופן כללי – אנו יכולים, תוך כדי המהלך העיקרי של השיעור, לנקוט בשני סוגי "חריגות מובְנות" מדי פעם.

האחת – לטובת מי שהריכוז או ההבנה קשים עליהם יותר.

אחת לכמה דקות (נניח – כשבע עד עשר דקות), המורה אומר: כעת, בואו נסכם רגע מה שאמרנו.. ומציין במפורש: מי ש"הפסיד" משהו, או לא הבין – זה הזמן להצטרף (אפשר גם להפנות תשומת ליבם של פלוני ואלמוני: שים לב רגע – אנחנו חוזרים כעת על מה שאמרנו..).
מסכם – בקצרה, בבהירות וברצף, את מה שנאמר עד אז. באופן בסיסי.
הנה – גם ה"חלשים" יותר מבחינה לימודית. גם אלה שלהתרכז דקה זה עדיין בגדר הסביר עבורם, מרגישים "בעסק", וגם יודעים באופן בסיסי.

עם הזמן, הילדים הללו יכולים "לזהות" שהנה, מגיעה נקודת האור בתוך מה שהולך פה… אינם מתייאשים מראש מכל מהלך השיעור. הם חלק מהענין.

יש לשים לב, להשתדל "לחבֵּר" בין סיכום לסיכום. להזכיר בקצרה ובבהירות את הסיכום הקודם – ולהמשיך אל החדש. שגם למי שהריכוז קשה מאד – יוכל, על כל פנים, להיות מהלך ברור משיעור באופן בסיסי.

ולאידך – אחת לכמה זמן (נניח – 10 דק'): כעת אומַר לכם משהו מענין/קצת עמוק וכד'.. ומיד אחר כך אני אזכיר מה שאמרנו כעת ונחזור לסדר של השיעור.

הילדים "בעלי האתגר" מזהים את ה"קוד" – שהגיע הזמן "שלהם" – והאחרים מובטחים ועומדים שאין מה להתייאש. גם אם לאנבין – זה קצר ואח"כ חוזרים לסדר.

ואז – להעיר הערה, לשאול שאלה וכד', שמותאמת לרמה קצת יותר גבוהה (ואף פעם לא "להחליט" שרק קבוצה מסויימת שייכת לזה. יש "הפתעות" – וצריך לתת להן אופציה לקרות…). להגביל לגמרי – בלי לדבר על כך – את הזמן המוקצב לכך, לא לתת לדיון שאינו שייך לרוב הכיתה "לגלוש", לתת את ה"יישר כח" למי שענה יפה וכד', בציון שמו, ולחזור לסדר: "אז בואו נזכיר ממה הגענו לזה. דיברנו על… ואז שאלנו.. אנחנו חוזרים כעת להמשך של…".

דומני שבאופן זה, גם עיקרו של שיעור מובן לכולם.

גם מי שהלמידה קשה עליו יותר – מבין את העיקר, "דגים" אותו כמה פעמים במשך השיעור, והוא יוצא מרוצה שעיקר מהלך השיעור מובן לו ואינו מתייאש מיכולת הלמידה שלו.

וגם מי שמחפש "מעֵבר" ומתאים לכך – מקבל את המזון הרוחני שמגיע לו, אינו משתעמם, ומצפה לנקודות המיוחדות בתוך המהלך. מרגיש שהשיעור אכן מקדם ומענין, כשהוא חלק אינטגרלי מכיתה, בלי לחוש התנשאות, שהרי הדברים נעשים באופן טבעי כחלק מובנה מתוך השיעור.

וגם זה יתרון – שלומדים לקבל באהבה ובהבנה את הרמות השונות בכיתה. לכבד ולחוש אחוה, בלי הפרעה מכך שכל אחד מרגיש את החלק שיותר מדבר אליו; ובלי "לקבוע מסמרות" – אפשרות "להצטרף" בכל עת לְמה שיותר..