החזרה על הלימוד בבית, יש לה ערך הן מצד החזרה לכשלעצמה, אחרי שעות הלימודים – לצורך ריענון וזכירת הנלמד; הן מצד ההתרגלות לעסוק בתורה לא רק במסגרת ביה"ס/הת"ת; הן מצד שיתוף הבית-ההורים בנלמד.

אמנם, הבעיה בנושא זה ידועה. שכן, "שעורי בית" הם מהדברים הפחות אהובים לחלק גדול מהילדים, והערך של חזרה שכזו מוטל בספק – כאשר כל המגמה היא "להיפטר". כמו כן, יש בכך מקום לשיקול במובן של "שכרה כנגד הפסדה", כאשר אופן כזה של מילוי מטלה בכדי להיפטר ממנה – אינו תורם להאהבת התורה..

עם זה, אין להכחיש את הערך של "הרגל למידה" כזה, עצמי, לא ישירות תחת מסגרת המוסד, שזוהי מיומנות טובה לאדם.

על כן, שומה עלינו לנסות למצוא אופן, בו יתקיימו היתרונות בניטרול החסרונות.

להלן הצעה לענין זה, אשר אופן ביצועה "מתפתח" עם הגיל. יש לעיין בה בשילוב עם מה שיובא בעז"ה בנושא של עבודות בבית. כאן נתייחס בעז"ה רק לחלק הנוגע לחזרות בבית על מה שכבר נלמד בביה"ס/בת"ת. אנו מדברים על ילדים שמסיימים בביה"ס/בת"ת בשעה לא מאוחרת. ילדים שבשלב מסוים מסיימים ממש מאוחר, כבר יש פחות מקום למטלות קבועות בבית.

ראשית – חשוב להסביר לילדים למה כדאי לחזור בבית:

א. שנזכור היטב מה שלמדנו. חשוב מאוד לזכור את דברי התורה. כך הם ממש בתוך הראש שלנו (אפשר לספר על גדולי ישראל שחזרו על לימודם, שזכרו את לימודם. מאמרי חז"ל, כגון: אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים. הכל כדי לעורר את הלב בנחת, ברצינות, בנעימות. לא התלהבות של רגע שדועכת מיד אח"כ; וגם לא הפחדות ואיומים..). זה עוזר אם כמה זמן אחרי שלמדנו בביה"ס/בת"ת – אנחנו מסתכלים שוב בדברים ונזכרים בהם מחדש. זה מעורר את הזיכרון, שלא יישכחו.

ב. כדי שנתרגל שלימוד תורה אינו שייך רק לזמן שנמצאים בביה"ס/בת"ת, אלא גם כשנמצאים בבית, כמובן. וגם – שנתרגל ללמוד ולעמול באופן "עצמאי".

ג. כדי שגם ההורים ישתתפו איתנו במה שאנחנו לומדים.

כדאי לחזור, בנחת, שוב ושוב על התזכורת הזו בדבר ערך החזרות. צריך לתת אמון בתום וברצינות של הילדים, שכאשר הם יודעים מה ערך הדבר – הם גם מוכנים יותר להתאמץ בשבילו. אם הסברה כזו, שהיא אמיתית, מתחילה כבר מכיתה א' – הילדים מתרגלים להפנמת ערך הדבר כבר מהשלב הראשוני, שעוד יש להם בו מוטיבציה טבעית להתאמץ גם בבית.

מה שאנו ניסינו לעשות, הוא להגדיר את הדפים-לבית כ"חידות חזרה" על מה שלמדנו, בתוספת תזכורת קצרה בע"פ של הנאמר לעיל דבר ערכם.

בדפים עצמם, יש שאלות בסדר עוקב, על מה שלמדנו בכיתה: הן ה"פשט" והן הדגשים (עיינו במאמר על "קישור השכל והרגש לתורה"). – זה גם יעיל וגם מרגיל את הילדים (ואת המורה..) שהשאלות אינן מטלה "סתם", כדי לצאת ידי חובה, אלא חזרה מדוייקת על הנלמד.

אנו כותבים (בדרך כלל – מדפיסים – ובהשתדלות שהדף יהיה ערוך בטוב טעם, בצורה שנעים להסתכל בו) שאלות ובצידן, או בתחתית העמוד, את התשובות – כפי שלימדנום. ואנו מבקשים מההורים שישאלו את הילדים בע"פ ויסמנו אם הילד ידע. אם לא ידע, אנו מבקשים לומר לו את התשובה ולשאול שוב, אפילו כמה פעמים. מה איכפת לנו? הרי העיקר שאחרי כמה חזרות הוא כבר יודע, וגם מרגיש שהצליח. יש שכר לעמלו.

הילדים מחזירים את הדפים עם אישור שענו על החידות, ומקבלים מדבקה. כל כמה מדבקות (נניח, חמש) מקבלים פרס קטן, בכיתה, עם תזכורת ש"הפרס הגדול" הוא עצם הזכירה, הלמידה גם בבית, ושיתוף ההורים – כדלעיל. הדבר מעורר "תיאבון" גם אצל מי שפחות התמיד בכך.

את זה ניתן לעשות גם כשהילדים עדיין לא יודעים לקרוא. עם השנים – אנו מוסיפים גם שאלות בכתב, השלמות וכד'. שוב – לא באופן מעמיס שגורם לרצון להיפטר מזה, אלא באופן אתגרי, עם תזכורת הערך, כולל הערך של הרושם שנעשה בלימוד ובזכירה ע"י הכתיבה.

אמת, שיש ענין שילד יתרגל לכתוב באופן עצמי, לא רק בשיעור, בנחת. אך את זה אנו מנסים לעשות בדברים אחרים (עי' להלן, בעז"ה, "עבודות" בבית), שיש לו יותר ענין ואתגר מתוך עצמו לשבת עליהם, ולא דווקא בשאלות חזרה שמטבען, דומני, כאשר הן מתארכות, המטרה העיקרית היא לגמור אותן… אמנם – גם בשאלות אלו, עם הגדילה, יש בהחלט מקום שתהפוכנה בהדרגה לשאלות שעונים עליהן בכתב; אפשר גם לתת דף מודפס, עם מקום לכתיבת התשובות. וללא צורך באריכות, אלא חזרה עניינית ועוקבת על הנקודות העיקריות שנלמדו.

בגיל זה, יש כבר מקום לכתוב את התשובות בתחתית הדף או בדף אחר (אפשר אפילו לא כסידרן, לצורך ה"אתגר") – ולומר לילדים, שרק אם לא נזכרו בעצמם, יחפשו איזו תשובה מתאימה ויכתבוה בלשונם. זה גם מרגיל שנותנים אמון, וגם – בסופו של דבר על התשובה וכתב..

כמו כן, יש מקום לתת הביתה ( בגיל שהילדים יודעים לקרוא), מטלה קבועה של שינון הפסוקים/משניות/שורות בגמרא, שלמדנו היום. בניגוד לשאלות לפעמים – פה עצם הקריאה כבר מטביעה את התורה יותר בילדים.

חשוב מאוד להסביר לילדים כמה גדול הערך של כל פסוק וכד' שאנו משננים מהתורה: השכר הגדול שיש על כך, וזה שאנו זוכים לזכור יותר טוב, וגם שהתורה כך היא ממש בתוכנו, בתוך הראש שלנו ובפינו.

עם זה, יש ללמד אותם "טכניקה פנימית" של חזרה, כאתגר: תנסו תוך כדי השינון להיזכר מה הסברנו על כל דבר, תקראו קצת יותר לאט. תראו שבפעם הראשונה אתם צריכים לקרוא לאט יותר, בשניה – אתם נזכרים כבר תוך כדי אמירה, ובשלישית – הפירוש עולה לכם ממש עם המילים. הנסיון הזה יכול לגרום לילדים להתפעלות ממש ושמחה מחזרותיהם – וזה נכס לטווח ארוך. כמובן, לשאול למחרת – מי הצליח לשנן וגם להיזכר "תוך כדי". לתת להם לספר איך עשו זאת. לעודד מי שלא עשה – שינסה גם ויספר לנו מחר איך "הלך" (ולהיות אמינים.. אם ניסה – לתת לו למחרת לספר לכולם).

מומלץ לדעתי, שחזרת-השינון הנ"ל תהיה לפני התשובות על השאלות.

המלצתי העניה היא לעשות את הדברים בעידוד חיובי בלבד: הסברה, פרסים. אפס ענישה ו/או איום. "שיעורי בית" שבאים שנעשים בגלל זה, אין בהם לענ"ד תועלת רבה. הם מעודדים רמאות ושטחיות (מכינים בהפסקה..), גורמים לפחד ומפריעים לבניית אוירה רצינית. עם זאת, המחוייבות חשובה. לכן, אנו יכולים להסביר לילדים במפורש, שבגלל שמאוד חשוב שתהיה לנו – בנוסף על שמחה כשחוזרים – גם הרגשה של אחריות ומחוייבות לחזרה על דברי התורה, ניתן בעז"ה פרס מיוחד, נוסף, למי שגם מתמיד בחזרות, חוץ ממה שאנו נותנים כל חמש מדבקות. ושוב, נֹאמר: "הפרס הגדול", הוא זה שע"י כך אנחנו מתרגלים, גם בזכות העידוד של "הפרס הקטן", להרגשה של אחריות ללימוד התורה שלנו, לחזרות קבועות, שלא נשכח ונזכור היטב. חינוך – לא רק אילוף…

אפשר גם להתקשר להורים של ילד שבאופן בולט אינו שותף לחזרות בבית. לשאול מה קורה, להסביר את החשיבות ולהתיעץ מה ניתן לעשות. ואגב, גם עם ההורים – בלי לחצים ו"איומים". הכל ברוח טובה ומתוך ענין משותף.

אפשרות נוספת שהצענו, על גבי הדברים הללו: פעם או פעמיים בשבוע לתת הביתה שאלות עיון וגם הכנה. להסביר לילדים, שזו משימה מיוחדת – לצורך ההתרגלות בלימוד עצמי, להכין ולהבין לבד. וכן להגיד להם: אנחנו רוצים שנתרגל שכאשר אנחנו עושים בשאר השבוע את שאלות החזרה נרגיש מחוייבות כמו בפעם הזו. ובפעם הזו – נרגיש שעושים מרצון, לא פחות מאשר שאלות החזרה על מה שכבר למדנו, בשאר השבוע. אם חוזרים על הדברים הללו מפעם לפעם ומסבירים שוב את הערך של שאלות העיון הללו ושל שאלות החזרה – הילדים יכולים לקלוט את הדברים בתום לב ולהיות שותפים בבנין תהליך התרגלות הלמידה של עצמם.

אך דומני שהחשוב ביותר לחזרות וללמידה בבית – הוא עידוד הלימוד העצמי.

דהיינו: להציע לילדים, לדוגמה, ללמוד בחברותות (או לבד) אחה"צ, ולתת פרסי עידוד לפי יחידות זמן, לפעמים גם לפי הספק. למשל, כל 10 דק' – 50 נקודות וכד'. להזכיר כל העת את הערך העיקרי והשמחה שבלימוד העצמי, כנהוג מעולם – לימוד עצמי בחברותות, או לבד.

יש אפשרות חשובה מאד, והיא – להכין (ניקח לדוגמה לימוד עצמי בגמרא) דף שאלות כסדר הגמרא – מאורגן לפי מספר השורות. כלומר: כותבים כותרת "שורה 1 עד 5", ומתחתיה שאלות פשוטות כסדר הגמרא, שהעונה עליהן יכול לוודא כך לעצמו שהבין. אח"כ "משורה 6 עד 10" וכן הלאה.

חשוב שהדף יהיה מסודר, מודפס, ובהיר.

ומסבירים לילדים: אתם יכולים ללמוד את הגמרא, וכל חמש שורות תנסו לענות בע"פ על השאלות – וזה יהיה מעין חזרה על מה שלמדת ותוכלו לראות שהבנתם.

מי שיבוא אלי ואוכל לשאול אותו מהדף הזה וידע – יקבל "נקודות".

דבר זה מעודד את הלמידה העצמית, את ההתרגלות באחריות האישית, לעצמי, שהבנתי מה אני לומד, יש בכך גם "אתגר" ממשי – וגם אפשר באופן בהיר לעקוב אחר הלמידה ולעודד. לעזור לשכלל הבנה אם לא הבינו משהו וכד'. הכל ברוח טובה ובתחושת שותפות ושמחה במשימת הלימוד.

לא חייבים לעשות זאת דווקא על הגמרא שלומדים בכיתה – אפשר גם על מסכת אחרת.

אותו דבר ניתן לעשות, בצורה מתאימה, גם בלימוד חומש ומשנה, בגילאים השונים.