הנושא של סיכומים וחזרות בכיתה – הוא נושא חשוב מאוד לצורך ארגון הנלמד בראשם של הילדים ולצורך זכירת והפנמת הנלמד.

מכיוון שזכרונם של הילדים עפ"י רוב חזק יחסית – צריך לשים לב שהחזרות והסיכומים נעשים בצורה ערנית, עניינית, במרץ ובשיתופם; אחרת עלול הדבר להיתפס אצלם כטירחה מיותרת של אמירה שניה של מה שכבר שמעו – וממילא לא יקשיבו ועיקר ערך החזרה יאבד.

נעסוק בעז"ה בכמה סוגי סיכומים וחזרות:

א. חזרה בתחילת שיעור על תמצית החומר הקודם.

ב. סיכומי ביניים, תוך כדי שיעור.

ג. סיכום שיעור בסופו.

ד. סיכום בסיום יום הלימודים.

א. חזרה בתחילת שיעור על תמצית החומר הקודם

כאשר אנו מתחילים שיעור בנושא מסוים – חומש, משנה, תלמוד, הלכה – יש לנו ענין לארגן את הלימוד החדש עם מה שכבר נלמד.

לדבר זה יש כמה יתרונות:

1. כבודו של הלימוד. התורה נתפסת כדבר אחד גדול – שאנו הולכים ומתקדמים בו ולא "קרעים קרעים".. יש כאן, כמשל, "סיפור בהמשכים" שמאד מאד מענין אותנו לדעת את ההמשך שלו – והיריעה הולכת ונפרסת בפנינו. כמובן, יש גם ערך לכל דבר בפני עצמו, אך יש ענין חשוב בתפיסה של ארג אחד גדול שצריך לעמול כדי לגלות את הרוחב והעומק הגנוז בו.

2. ההתענינות. אמנם יש צד ש"אטרקציות" מושכות את הלב – אך זה דבר שאינו יכול להיות קבוע ובדרך כלל לוקח זמן לעורר ענין לדבר לא מוכר. יותר מזה, איכות ההתענינות בנושא רחב שאנו הולכים ומגלים אותו – היא עמוקה יותר, יציבה יותר וגם "רגועה" יותר: ילד מתרגל שלא חייבים ליצור כל הזמן גירויים אטרקטיביים מיידיים כדי לענין אותו. זו התענינות במישור אחר ו.. לא פחות מענין.

3. הזכירה. פרט שמאורגן כחלק מנושא רחב יותר – גם נזכר בדרך כלל יותר טוב, מאשר פרט העומד בפני עצמו.

4. ההפנמה. לא רק זכירה בשכל. כשנושא מוזכר שוב ושוב במהלך לימוד עוד פרט ועוד פרט ממנו, הרי הוא תופס מקום עמוק יותר, רציני יותר ומשמעותי יותר בנפש. כמובן, בתנאי שמלמדים אותו בצורה נעימה ומעניינת, מתוך יחס קרוב ורציני למה שמלמדים.

על כן, נראה שראוי בתחילת שיעור להזכיר בקצרה: באיזה נושא אנחנו, בואו נראה מה אמרנו עד עכשיו בענין הזה. ומיד – לערוך חזרה קצרה, כסדר הדברים, תוך שאלות ותשובות קצרות עם הילדים; ולקשר את סיום החזרה להמשך: "ועכשיו נראה איך.." וכד'. אם הדבר נעשה בצורה טובה וערנית הרי הוא מעמיד את התלמידים במצב של התענינות אמת ותחושת שייכות לדברים, כבר לקראת תחילת הלימוד.

ב. סיכומי ביניים, תוך כדי שיעור

סיכומי ביניים, פירושם הוא שאנחנו עוצרים מדי פעם במהלך השיעור, אחרי תת-נושא מסוים וכד' – ומסכמים בקצרה מה אמרנו עד כה.

באופן זה, זוכרים יותר טוב, מארגנים את החומר בצורה כזו שהמהלך העיקרי – "עמוד השידרה" – מוזכר כעיקר, ומה שהוזכר בצידו – אגב העיקר, ליד אותה נקודה שבהקשרה הוזכר.

כאן גם הזדמנות לילדים שלא הבינו משהו או איבדו ריכוז – להשתלב במהלך השיעור; וראוי להזכיר במפורש: בואו נסכם לרגע מה אמרנו – וגם מי שלא שמע או הבין משהו, עכשיו ההזדמנות.

על גבי סיכום ביניים כזה, נינוח, קל יותר לבנות את ההמשך – בקישור אליו, כמובן – בלי שהשיעור "מתפוצץ" להמון פרטים שהקשרם אינו ברור.

ג. סיכום שיעור בסופו

איננו רוצים שאחרי שלימדנו שיעור, השקענו, הילדים שמחו והשתתפו – לא יישאר, חלילה, אחרי זמן מה, כלום, חוץ מרושם עמום… על כן, חשוב שבסוף השיעור "נאסוף" את מה שלמדנו. קודם כל, נזכיר את הנושא, ה"בית" שבתוכו כל הפרטים. אחר כך תזכורת מהלך השיעור, כסדרו, בצורה שמקשרת באופן הגיוני את החלקים השונים זה לזה. שוב – עמוד שידרה מרכזי, ומה הוזכר בצידו ואיך הוא קשור לעיקר. כל זה תוך כדי שאלות ותשובות קצרות עם הילדים, בלי להתפתות לעסוק בדיונים תוך כדי..

חזרה בהירה, נינוחה, קצרה וממצה. אחרי החזרה כסדר – לפעמים (תלוי בנושא) יש מקום לארגון הדברים בצורה אחרת, נוחה יותר מבחינת התוכן. למשל: אם למדנו הלכה – אנו חוזרים על מהלך השיעור כדי שתמצית התוכן תהיה קשורה אצל הילדים גם בסדר השיעור שהם עברו. אך אח"כ נוכל לסדר – "תמצית שבתמצית" – "אז יוצא ממה שלמדנו כך: ההלכה היא… . במקרה ש… ההלכה היא… ובמקרה ש.. ההלכה היא…

כך סידרנו את כל מה שלמדנו בכלי שיכול להיזכר. בגלל שחזרנו מקודם על המהלך, הרי שטעם הדברים מובן, וגם חווית הלימוד נמצאת בתוך הסיכום הסופי.

ד. סיכום בסוף היום

מוכרחים לומר את האמת, שדומני שזה נושא שאינו מקובל. אינני חושב שמסיבות "אידאולוגיות"..

אם ננסה לשאול ילד אחרי יום לימודים: מה למדו היום? נהיה לא פעם מופתעים לראות שהוא, בעצם, לא זוכר… אם נתאמץ וננסה לשחזר את סדר השיעורים – יתכן שיצליח ואם נתאמץ לשחזר על מה דיברו, שיעור אחרי שיעור, יתכן שנצליח גם בכך. אך אפשר לעשות זאת גם לכתחילה, בסוף יום הלימודים ולפחות בסוף השיעור האחרון של המחנך, וכך "לאחסן" כל מה שנלמד באותו יום, בצורה שיש יותר סיכוי שתיזכר ותהיה משמעותית.

יש לשים לב – בכל נושא החזרות המקוצרות – לא לקלקל מה שעמלנו עליו בלימוד עצמו. כלומר: החזרה איננה באה במקום הלימוד, אינה באה "לדרוס" את העמל והדיון וחווית ההלמידה. היא באה להזכיר אותם.

על כן כדאי להרגיל ל"קודים" שמתוכם מאזכרים את "תחילת" חווית הלמידה, באופן שהילד ייזכר מתוך התמצית, במה שעבר בשיעור. ולדוגמה בענין שאנו עוסקים בו: נלך מהכלל אל הפרטים. קודם כל, איזה שיעורים היו לנו היום. אח"כ: בשיעור חומש למדנו על.. (נושא). אח"כ איזכור התכנים הראשיים של השיעור, בקיצור אך בנחת (כדי לתת מקום להיזכרות בשיעור. לא "במקומו"). ופה ושם – נזכיר משהו סביב זה: כאן… שאל שאלה טובה מאוד, וכד'. לראות שהתמצית מוזכרת צורה בהירה, אך מעודנת, שנותנת מקום לראש להיזכר בתוכו במה שחווה בשיעור סביב מה שמוזכר עכשיו. וכן לגבי השיעורים האחרים, בזה אחר זה. כ10 דקות. כך יש סיכוי, שאחרי שאירגנו את החומר בסוף היום – הוא יהיה יותר משמעותי ויותר נזכר גם אחר כך.