אימי מורתי, גב' אסתר בזק הכ"מ, נסתלקה מעימנו בז' אדר התשע"ח, בגיל 87, עמוסת פעלים, למען משפחתה, ילדיה, נכדיה, ניניה; למען סביבתה, מעשי חסד עם קרובים ורחוקים; למען ישוב ארץ ישראל, מהפלמ"ח ועד לגוש קטיף וחבל לכיש המתחדש. על מרפסת הבית בנוה דקלים. תמונה: אדי ישראל, מרכז קטיף

את הסרטון קיבצנו משלושה ראיונות/כתבות, לקראת האזכרה שהיתה ב"שלושים". מתוך כתבה/ראיון של הכתב רינו צרור, בנוה דקלים ערב הגירוש; ראיון בעין צורים אחרי המעבר לשם ממלון האייט, לאחר הגירוש; וראיון מחויך ומתחדש – אחרי כמה שנים, לקראת בניית ביתה החדש בבני דקלים בחבל לכיש, שם הלכה להשתתף בהקמת ישוב חדש בארץ ישראל, אחרי גיל שמונים…

אפשר לראות את הנחישות והתקווה לפנֵי, את הצער ותעצומות הנפש אחרֵי, ואת ההתחדשות בשמחה ובשליחות, בסוף…

עוז רוח, היסטוריה חיה, תעצומות נפש, הומור, צדק, חסד, בטבעיות ובפשטות; ותמיד קדימה.. אין יאוש בעולם כלל. לקחת שליחות – בשביל כל ישראל, בשביל אנשים מישראל.

כך אמרה אמא ע"ה, הכ"מ, אחרי הגירוש:

לא קיבלנו את המדינה הזאת בטובות מאף אחד: לא מאומות העולם ולא מעסקני הציונות. קיבלנו את המדינה מהקב"ה, שהחליט בשלב מסוים שלא התורכים יהיו כאן ולא הבריטים ולא אף אחד.
ואם יש לנו שלטון פושע, אני לא אתן להם את הכבוד להיכנס ביני ובין הקב"ה. אנחנו קיבלנו את המדינה הזאת וצריכים להגן עליה.

ועוד אמרה:

אני חושבת, שליישב את הנגב או ליישב את מזרח לכיש, אומר לי הקב"ה ולא אף אחד אחר. ולכן, רק לו אני חייבת דין וחשבון.

תודה לר' שמעון ק. על עריכת הסרטון, בסבלנות, דיוק ואהבה!

תגובות והערות: danba@neto.net.il