שלום!
אני מורה המלמדת שיעור שבועי בכיתות ב' בנושא "ביאורי תפילה".

עיינתי באתר שלכם והתרשמתי מאד לטובה , בעיקר מהפירוט העשיר בדרכי ההוראה.

ברצוני לדעת האם הוצאתם חוברת כלשהי, דפי עבודה או כל חומר שהילדים יוכלו גם לעבוד בהם? (מלבד ההקשבה הרבה בחלק הגדול שבשיעור…)

אשמח לקבל את תגובתכם או כל רעיון אחר!

תודה!

שלום לך,
תודה.
לגבי הנושא של "דפי עבודה". אכן, חשוב שיש גם דפים כאלה – אך מה אעשה.. לי יש "אלרגיה" לכתיבתם, בגלל הטעם של ה"בית ספר" לא במובן החיובי, שיש בהם לא פעם, ושנשאר לילדים לפעמים מהם.

אני גם חושב שכאשר המורה בעצמו מכין דפים כאלה – בדיוק על מה שהוא מלמד – ומסביר לילדים, לעיתים מזומנות, "עכשיו כדי שנזכור היטב מה שלמדנו – בואו נענה על כמה שאלות על מה שלמדנו עכשיו. ככה נצטרך לחשוב: רגע, מה אמרנו על זה? זה יעזור לנו להיזכר בדברים ושלא נשכח אותם גם אחרי השיעור. חכמינו אומרים שחשוב מאוד לזכור דברי תורה שלומדים". ואחרי הכתיבה – לחזור עם הילדים בקצרה בע"פ: "בואו נראה אם זכרנו בתשובות מה שלמדנו לפני כן. שאלה ראשונה שאלנו… מי זכר את התשובה ורוצה להגיד לכולם מה ענה. אפשר גם בע"פ , לא חייבים להקריא"-
כשניגשים כך, דומני שהחוויה אחרת לגמרי: ילד מתרגל שהכתיבה היא משמעותית, חלק מהלמידה, ולא מילוי חובה שהמורה אמר בלבד.
מי שכן השאיר מקום לעבודה בכתב בחוברותיו הוא הרב עמוס מימון. מן הסתם את מכירה.

תכניות הלימוד שבאתר שלנו – שבעבר נמכרו בתוך חוברת מקוונת "לימוד הורים וילדים" – מתאימים ישירות ללימוד של ילדים בכיתה ב'. יש בהם גם שאלות חזרה תוך-כדי.

רעיון לגבי "ביאורי תפילה": כשלומדים ברכות השחר (קודם כל – גישה לברכות, איך להסביר אותן, תמצאי באתר בקבצים שבתחתית העמ' הראשון – וגם ב"לימוד הורים וילדים – ברכות"):
להגיד לילדים (הכי מומלץ זה כשעוצרים תוך כדי אמירת הברכות לפני "פוקח עורים", אז האפקט מרשים יותר ונחרט יותר..): "בואו נעצום עיניים"… עכשיו נפקח אותן, מה רואים? אור, שמש, שמיים, עצים, פרחים, אחד את השני… איך יותר טוב? בטח כשרואים.. בואו נגיד על זה תודה לה' שנתן לנו את העיניים, שנתן לנו עיניים רואות. תודה מכל הלב, בכוונה: "ברוך אתה.. פוקח עוורים".

צריך לנצל את הגיל הזה של תום הלב ועשיית דברים כאלו מכל הלב – כדי שתום הלב הזה ימשיך בִּפנים גם לאחר כך. דומני שזו דוגמה לדבר שאדם יכול לחזור אליו בתוכו גם אחר שנים רבות ולהגיד לעצמו "הרי זה אמיתי" – ולהתרענן ביראת ה' ואהבתו מחדש, בתום ילדוּת. וזה חלק חשוב ממגמת החינוך בגיל הצעיר – לא רק הכנה למה שיהיה פעם אלא הטבעה עכשיו של דברים שאוצרותיהם יפתחו ויתפתחו שוב ושוב בעתיד. על דרך זו אפשר לנהוג גם לפני "מתיר אסורים" (כולם לתפוס את הידיים, להרגיש שלא יכולים לזוז.. אפשר לזוז…), זוקף כפופים, אשר הכין מצעדי גבר.
כך מעוררים את שימת הלב וההרגשה לדברים שנראים פשוטים וטריוויאלים: כמה טוב שיכולים ללכת, לעמוד, לזוז – ומתרגלים להתמלא בקביעות בהרגשת תודה לה'. הלוואי שנזכה..

כמובן, לא עושים כך בכל פעם שמברכים. אין הנהגה קבועה כזו בתפילה. אלא לצורך הלימוד בלבד ולפעמים לעורר מחדש את תחושת והכרת הטובה.
את יכולה לפנות בכל ענין; וכן לעניֵן אחרים ב"חומרים" שלנו ובאתר.
בברכה,
דן