ימי החנוכה – בהם היתה חנוכת המזבח, מחדש, אחרי שנטמא בידי היוונים. חנוכת המזבח – פירושה, התחלת העבודה המחודשת בו.

הרבה מסרים והבנות בענייני חינוך אפשר ללמוד מחנוכה, מהאירועים שהביאו להופעת מועד זה, מתכניו וממצוות הזמן.

ננסה בעז"ה לעמוד על כמה מהם.

"וחֹשך על פני תהום" – אומרים חז"ל, זו מלכות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה, שהיו אומרים להם לישראל: כיתבו לכם על קרן השור (הודעה פומבית) שאין לכם חלק באלוקי ישראל..

יוון מדגישה את הצד החיצוני, הגופני, האסטתי. אין "קדושת החיים". יש "הנאת החיים" החיצונית.

אצל עם ישראל – ההיפך: העיקר, הטהרה הפנימית, קדושת החיים, אצילות המידות, וממנה מוקרן גם על המעשה; כאשר הצדדים החיצוניים, האסטתיים, הגשמיים, משמשים את העיקר, מתעלים על ידו. ובטהרתם – גם מגלים ביתר שאת את יופיו ועוזו. "יפיפותו של יפת תהיה באהלי שם".

כדי להתקומם כנגד ההחשכה החיצונית של שלטון יוון והנסחפים אחריו – היתה נדרשת קודם כל התרכזות בתוכן הפנימי שלנו. רק מתוך כך תוכל לבוא המוטיבציה להילחם את מלחמת הטהרה, והתושיה לתחבולותיה.

ואכן, אנו רואים שצידקותם של החשמונאים, משפחת הכהן הגדול, שייכותם העמוקה לאופי האומה, לא הביאה אותם לניתוק ממציאות המתרחש אלא אדרבה היא היא שהזינה את פעולתם, והתגלתה בצורה חזקה יותר במלחמתם.

נס פך השמן מבטא את הניצחון המיוחד הזה. הפך המוצנע, היחידי הטהור – הוא זה שמוסיף והולך ומאיר, עד להגעת שמן חדש. הכח הפנימי שגנוז בעומק נשמת ישראל, ומתגלה לפעמים, בעיתות מצוקה, רק ביחידים – הוא זה שמעורר את המלחמה, מעורר לבבות נוספים, עד להתחדשות רחבה יותר.

את כל שנות הגלות עברנו עם הנר הקטן הזה. בגלויות הקשות ביותר הדלקנו נר חנוכה, ובאופן של "מוסיף והולך". לפעמים בתוך הבית בגלל "שעת הסכנה", עליה אמרו חז"ל: מניחה על שולחנו ודַיו. וברוך ה' – מכח החזקת העמדה הזו, זכינו לשוב לארץ, ושוב אנו יכולים להדליק בפתח הפונה לרשות הרבים ולפרסם את הנס.

זו הדרך בחינוך הטהור. קודם כל, ההתרכזות הפנימית, ההקרנה הפנימית. התוכן של התורה, ערכיה, מידותיה, מצוותיה, לכשלעצמו; לא כמענה למשהו ולא לשם משהו שמחוץ לה. אטמוספירה תורנית, יהדותית. "חממה".

בשביל זה צריך המחנך עצמו להיות ככה כמה שיותר: מתבונן קודם בעצמו במה שמלמד, קשור לכך, חי את זה, מרגיש, מבין ושמח בכך. מתוך כך – הדיון עם הילדים, יצירת האוירה; בלימוד, בְּמשא ומתן, בסיפורים, בערנות, באוירה של רצון טוב, בקיום ויישום, בשמחה של מצוה ושייכות לדברים. כך מגלים את פך השמן הטהור, הפנימי, הגנוז בכל ילד מישראל.

אחר כך, התגלות הכח הזה על כל מרחב החיים. על ההתייחסות למציאות הסובבת ולשאלות השעה.

ככל שהלימוד עצמו יהיה באוירה בריאה, מאמינה, עמוקה ושמחה – כך בדרך ממֵילא תיווצר התייחסות בריאה לצדדים שונים של החיים שנפגשים עימם בעתיד – וההדרכה המפורשת תהיה מעין "תזכורת" למה שכבר מוטבע בפנים משחר הילדות.

ו-"מוסיף והולך". כנר החנוכה. בעניינים אלו – לא להסתפק במועט. כל הזמן להוסיף. להוסיף בידיעות, בחזרה, בהפנמה, ביישום. אך לשים לב שההוספה היא כעניינו של הנס: באה מתוך אותו פך ראשון, מתוך אותו שמן פנימי. הוצאה לפעל של מה שגנוז בעומק האופי של ישראל, של ילד מישראל, של תורה. לא רק "תוספת טכנית" בעלמא.

ולפעמים – נשאר דולק נר קטן, נקודה של טוב – ובחוץ סוער. צריך להאמין שהנקודה הזו – שם אמיתתו של הילד, לטפח אותה, להאמין בה, להסתכל דווקא עליה. כשתעבור הגלות – היא זו שתוסיף ותלך בגלוי. ותאיר גם לכל סביבותיה. פרסומי ניסא – פרסום הנס.